האם אנחנו בכלל יכולים לכתוב? או האזהרה שלי אליכם
יש איזה קטע מוזר כזה עם כתיבה.
מצד אחד היא זמינה כמעט לכולם,
מצד שני יש תחושה שזו סוג של התיימרות לכתוב פרוזה או שירה. שאנחנו זקוקים לכישרון בלתי רגיל כדי להיות רשאים לכתוב את הסיפורים שלנו, אולי כי לכאורה כולם יכולים לכתוב.
ולכן יש איזו אזהרה שמרחפת בתרבות שלנו שרק מעטים אכן ניחנים באותה מתת אלוהים, ורק הם רשאים לכתוב.
ועלינו לבדוק היטב אם אנחנו בעלי אותו כשרון נדיר, ואם אנחנו לא, ורוב הסיכויים שאנחנו לא, אז עלינו לזנוח כל רצון לכתוב ולהשאיר את המלאכה לאנשי הסגולה.
רוב הסיכויים שאין לי כשרון?
דורתיאה ברנד בספרה "Becoming a writer" אומרת שהיא מתפלאת על האזהרות האלה לכותבים מתחילים. האם זה ככה גם בתחום הציור? בתחום ההנדסה? בתחום הפיזיקה?
האם בשיעור הראשון של פיזיקה 1 המרצה נכנס ואומר לסטודנטים שהסיכוי שהם יהיו סטיבן הוקינג הבא הוא קלוש ביותר, ומכיוון שכך לא תהיה להם שום תרומה מכרעת על האנושות ועליהם לחשוב פעמיים אם הם רוצים בכלל ללמוד פיזיקה, ואולי עדיף שיחפשו משהו אחר.
מאיפה האזהרה הזו נובעת? מחשש שהעולם יהיה מוצף בספרות זולה?
ומה עם המצאות גרועות שמזהמות את העולם? הנדסאים שמתכננים גשרים שקורסים? תיאוריות פסיכולוגיות שגורמות יותר נזק מתועלת? שם לא צריך להזהיר אנשים שיש סיכוי שהם הולכים להרוס להרבה אנשים את החיים?
מה העניין עם אזהרות לגבי כתיבה?
הרי ברור לכל מי שכתב או ניסה לכתוב פרוזה / שירה / מאמר / פוסט שזו חתיכת עבודה קשה.
שיופי שיש לי כישרון אבל זו עבודה יומיומית שנמשכת חודשים ולפעמים שנים. שדורשת ידע, דיוק, תשומת לב, המון סבלנות, המון ניסויים, המון מילים שימחקו ויכתבו מחדש ושוב ימחקו.
והאמת היא שרוב האנשים לא מסוגלים לזה.
ואם אני סתם אוהבת לכתוב?
סתם אוהבת לכתוב סיפורים?
האם אין לי זכות ללמוד לעשות זאת בצורה טובה בדיוק כמו מישהי אחרת שאוהבת מאוד מתמטיקה אבל לעולם לא תצליח לפתור אף לא אחת מבעיות המילניום, אבל כן תעבוד במכון או במפעל או באקדמיה ותיהנה ממה שהיא עושה?
אולי האזהרות האלה בכלל נובעות ממשהו אחר.
אולי הן נובעות מכך שכל אלה שמזהירים לפני שהם מתחילים ללמד בעצם לא בטוחים שאפשר ללמוד לכתוב.
אולי הם לא בטוחים באומנות שלהם, בתהליכים שלהם, ביכולת שלהם לעזור לאחרים להוציא את היצירה שבתוכם החוצה.
אולי הם בעצמם לא בטוחים לגבי יכולת הכתיבה שלהם, ומכסים את עצמם מראש:
לא הפכת לסופרת בתום הסדנה? לא הוצאת ספר אחרי 12 שבועות? זה לא אשמתי, אני אזהרתי אותך שרוב הסיכויים שאין לך כישרון לכך.
זו האזהרה שלי, שימו לב!
אז שימו לב, זו האזהרה שלי:
אנחנו יכולים לכתוב!
אנחנו יכולים לכתוב את הסיפורים שבתוכנו! אפילו לכתוב אותם כך שהם יהיו קריאים, מבדרים, מעוררי מחשבה ורגש ואנשים ממש עלולים ליהנות מהם.
זה ידרוש מאתנו יצירתיות, משחקיות, נכונות ללמוד כללים, טכניקות ואולי גם מספר תיאוריות. זה ידרוש מאתנו להתאמן בכתיבה, להתמיד בה, להיכשל בה שוב ושוב ואז לחזור אליה למרות הכל.
אבל האם זה לא נכון בכל תחום שלומדים? בכל מיומנות חדשה שרוצים לפתח?
אז יאללה, חאלס עם כל האזהרות האלה.
רוצים לכתוב? תכתבו.
רוצים לפסל במתכת? תפסלו.
רוצים לצלם את הסדקים באספלט ולעשות מזה תערוכת יחיד? לכו על זה.
בואו נוציא החוצה את היצירה שבתוכנו.
העולם הזה צריך קצת יותר אנשים יוצרים, מוגשמים ומסופקים וקצת פחות אנשים כועסים וממורמרים עם אולקוס /מיגרנות / שאר תחלואים.
שורה משיר
להתחיל מתוך משהו, ולא מתוך דף לבן.
כמו נתנו לנו את הדחיפה הראשונה,
ומשם אנחנו רק צריכים להתגלגל במורדות המחשבות שלנו,
לתת לכוח המשיכה לעשות את שלו.
זהו תרגיל שנטלי גולדברג מציעה בספרה "עצם הכתיבה".
פשוט פותחים ספר שירה או אתר עם מילות שירים,
בוחרים שורה שאוהבים ושמהדהדת בנו,
מעתיקים אותה ומשם ממשיכים.
אם נתקעים לא מפסיקים.
חוזרים לשורה שהעתקנו ומתחילים שוב.
כותבים עד שמרגישים שאמרנו את כל מה שיש לומר.
כותבים לפחות רבע שעה.
הנה מספר מקומות למציאת שורות משירים:
האקדמיה ללשון עברית – השורה האהובה
מנחם בן – השורות הכי יפות בעברית
מוסף כלכליסט –שורות של מעלה
האתר של ד"ר דרור גרין – דפשיר שבועי
אל תמתינו להשראה, משמעת היא המפתח – אסתר פרויד
כשאני חושבת על משמעת, הדימוי הראשון שעולה לי בראש,
זה תס"חים צבאיים, מבוצעים בצייתנות עיוורת,
ריקים מכל תוכן, משעממים וחזרתים.
ואז אני נזכרת בכמה דברים שהשגתי בעזרת משמעת פשוטה וטובה.
כולל העלאת ציון הבגרות שלי במתמטיקה מ-60 לכמעט 90,
ריפוי של מצב בריאותי על ידי שינוי תזונה מהותי,
וכתיבת כל אחד מהספרים שלי עד תומו.
כן, משמעת היא המפתח להכל.
אבל לא במובן של תרגילי סדר נוקשים.
משמעת היא המפתח להכל,
במובן של מחויבות אמיתית ובריאה לעצמנו.
של הרגלים טובים שתומכים בנו,
של התמדה שיודעת מה היא רוצה להשיג,
ושל עשיית עבודה שמתעלמת בשקט ובעקביות,
מכל הרעשים, הפחדים והספקות שרק רוצים להוריד אותנו למטה.
משמעת היא האיכר שיוצא בכל בוקר לשדה שלו,
ולא משנה מה,
חורש, מדשן, זורע זרעים,
משקה אותם כמה שהם צריכים,
מנקש עשבים שוטים,
ודואג לחלקת האדמה שלו,
פשוט כי הוא יודע שזו העבודה שיש לעשות,
ושאם יעשה אותה בהתמדה,
יוכל לקצור את השיבולים הדשנות של עבודתו.
וההשראה?
היא רק מחכה להריח את הניחוח הנפלא של ההתמדה,
והיא תבוא.
מה הקטע עם כתיבה או 9 סיבות מעולות למה כדאי לכתוב
בהתחלה, בגיל 16 בערך, כשהחלטתי להיות סופרת,
לא באמת הייתי צריכה סיבה.
היה לי סיפור בראש, עם עלילה מעניינת ודמויות שאהבתי, תם נעורים ואהבת סיפורים, אז כתבתי.
אחר כך הייתי צריכה להתחיל לחשוב ברצינות על החיים,
וחיים של כתיבה לא נראו לי רציניים.
לא, באמת, מה הקטע עם הכתיבה הזו?
אף אחד מסביבי לא כותב ונראה שהם בסדר.
כל הסופרים נראו כחבורה אומללה, ענייה וסובלת,
עם יותר מדי מחשבות ופחות מדי שמחה.
90% ממה שאני כותבת לא יקרא לעולם על ידי אנשים אחרים.
הסיכוי להתפרנס מכתיבה לא מאוד גבוה,
ואין לי שום הוכחה לכך שאני כותבת טוב ומעניין.
אז למה לכתוב?
והאם אין משהו יעיל / מועיל / מעניין / חברתי / חדשני יותר שאני יכולה לעשות?
רציתי סיבה או לפחות הסבר הגיוני, עדיף מדעי, עם הוכחות, תיאורי מקרה וסטטיסטיקות.
משהו מאוד משכנע שיגרום לי לקחת את העט ואת המחברת, וממש לכתוב.
משהו עם כותרת ריקה ונוצצת שאומרת "הוכח מדעית! רוצים להיות מאושרים? תתחילו לכתוב" או "הסוד לחיים ארוכים? רבע שעה של כתיבה יומית"
לא מצאתי הסבר כזה, ובכל זאת אני כותבת. למה?
כי אני אוהבת לכתוב.
כולם צריכים לכתוב!
כי אני אוהבת להניח את המחשבות, התובנות והסיפורים שבי על הנייר.
לתת להם חיים.
לעגן אותם בחומר.
לפעמים אני כותבת כדי לעשות סדר במחשבות,
לפעמים כדי להבין דברים על עצמי,
לפעמים כדי לזכור,
לפעמים כדי לשחרר ולהמשיך הלאה,
לפעמים כי מתעורר בתוכי סיפור שחייב לצאת החוצה.
אני כותבת, כי זה מה שהחלטתי שאני עושה,
בין אם מישהו נוסף יקרא את המילים האלה ובין אם רק אני.
ואני חושבת שלכתוב זה אחד הדברים הכי נפלאים שאפשר לעשות,
וכולם, אבל כולם, צריכים לכתוב.
9 סיבות מעולות לכתיבה
אבל אם בכל זאת אתם רוצים תשובה, הנה תשע סיבות מעולות למה כדאי לכם לכתוב:
1 . כי אנחנו יודעים לכתוב – מעל 86% מאוכלוסיית העולם יודעים לקרוא ולכתוב. ואם אתם פה אז יש סיכויי לא רע שאתם חלק מה-86% האלה. זו לא איזו מיומנות חדשה שאתם צריכים ללמוד, כבר למדתם אותה בכיתה א אם לא לפני.
2 . כי צריך ציוד מינימלי– משהו לכתוב עליו ומשהו לכתוב איתו. זה הכל. עט ונייר הם הפשוטים, הזולים והזמינים ביותר. אפשר גם מחשב. במקרים קיצוניים פיסה מקליפת עץ וסכין או פחם. אפשר גם לוח אבן עם אזמל ופטיש.
3. כי לכולם יש משהו להגיד– לכולם יש מחשבות, רעיונות ואפילו סיפורים. ולא לכולם יש למי לדבר את הדברים האלה, ולא את כל הדברים אפשר בכלל לדבר. הנייר והעט תמיד שם, זמינים ברגע לשמוע הכל.
4 . כי כתיבה עושה סדר – בראש, בלב, בבטן, במודע, בלא-מודע, בארונות, בבוידם, במזווה ובמגירה הזו עם כל הדברים הבודדים שאין להם מקום משלהם. כל הדברים הערטילאיים שמסתובבים לנו בראש, ועושים לנו רעש, מפסיקים להסתובב שם ברגע שאנחנו מעגנים אותם בנייר.
5. כי לכתיבה לא אכפת – הנייר סובל הכל. הכל! אף עט לא יפסיק לכתוב לפתע כי הוא לא מסוגל להתמודד עם כל הרגשות האלה שנשפכים מאתנו. ואף נייר לא יעלה בלהבות כי זו הפסקה השלישית שהיא רצף ארוך של קללות, שאם היינו מביעים אותן בקול, איזה אל צדקני כבר היה שולח בנו ברק.
6. כי כתיבה בריאה למוח – כתיבה למוח היא מה ששירותים הם למעיים. חיונית לשחרור פסולת שאם תישאר בתוכנו תגרום לנפיחות ולכאבים, לפליטת דברים לא נעימים בזמן הלא נכון ולהתפתחות של טפילים לא ידידותיים שיאכלו לנו את כל האנרגיה.
7. כי הכתיבה ממלאת מחברות – סוף סוף יהיה לנו במה למלא את כל המחברות והדפדפות שקנינו. והיא גם תירוץ מעולה לקנות עטים חדשים.
8. כי הכתיבה היא חברה נאמנה– ומי לא רוצה חברים נאמנים, שנמצאים שם תמיד, זמינים בכל רגע, שותקים ורק מקשיבים?
9. כי זה כיף! במיוחד כשמשחררים את כל המגבלות שהצבנו לעצמנו, את כל ה-'צריך' ו-'לא צריך', ומחליטים במודע ובנחישות אוהבת ליהנות.
אז מה אתם אומרים? רוצים להתחיל?
דרך האמן- נתיב רוחני ליצירה – ג'וליה קמרון
ג'וליה קמרון הצילה את חיי.
אני לא צוחקת או מגזימה, היא הצילה את חיי.
אם היא לא הייתה עוזרת לי לחזור לכתיבה, אם היא לא הייתה עוזרת לי להתחיל בתהליך של ניקוי הפחדים, החששות, האמונות, ההרגלים, הדחיינות, הספקנות והאגו שחסמו וחנקו אותי, אני לא יודעת אילו חיים היו לי היום.
כל מי שאי פעם רצה ליצור משהו שמהדהד בתוכו ללא הפסק, אבל לא הצליח, יכול להבין את הכאב.
אז ג'וליה קמרון הצילה את חיי ועזרה לי לשחרר את היצירתיות שלי מחסימות.
כי העניין הוא פשוט, אנחנו מפריעים לעצמנו.
יש לנו כל כך הרבה אמונות בנוגע לאומנות, לאומנים, לכסף, ליצירתיות, למי אנחנו, מי אנחנו צריכים להיות, מה אפשרי לנו ובעיקר מה לא אפשרי לנו שאנחנו פשוט שמים לעצמנו רגל.
שנים סירבתי בתוקף לחשוב על עצמי כיוצרת, כי בתוכי האמנתי שאומנים הם אנשים מטורפים, חסרי-כל ובודדים, ולמה שארצה להיות כזו.
בגיל 12 הפסקתי לצייר כי מישהו צחק לפני כולם על ציור שהכנתי, והבושה הייתה כל-כך עצומה שהיו צריכות לעבור 12 שנים וחברה טובה עם לב קשוב כדי שאוכל לחזור ולאחוז שוב בטושים.
הכתיבה והיצירה בוערות בתוכי, מלהיבות אותי ומשמחות אותי מגיל צעיר. היום אני יכולה לראות בתחושות האלה סימנים למשהו שאני צריכה לעשות כמה שיותר, סימנים לדרך הנכונה עבורי.
אבל עד לא מזמן מי ששלט בעולם שלי היה אל מלחמות, זועם ונוקם, שמשמיד את כל מי שלא מקשיב לו ועושה מה שהוא אומר.
כיצד יצירה, שמחה ותשוקה יכולות להיות נכונות בעולם נוקשה ומפחיד כזה?
כיצד יצירה יכולה להיוולד, לשגשג ולצמוח בתוך העולם הזה שהאמנתי בו?
היא לא.
גם אני לא.
וכך נתתי ליצירות שבתוכי לבעור בפנים ולעכל אותי, מבלי להבין למה.
זה הלמה: כי פשוט עמדתי לפני עצמי והסתרתי את האפשרויות האחרות.
אז התיישבתי, לקחתי את 'דרך האמן', התחלתי להבין כמה דברים, ולשנות את העולם שלי.
המפה שמובילה חזרה ליצירתיות
'דרך האמן' הוא מפה מפורטת, ברורה ומוכחת לחזרה ליצירתיות שלנו.
מפה שהולכת להוציא אותנו מהבלבול ומהטעויות של עצמנו, ובוא נודה בזה, מהשטויות שהאכילו אותנו.
12 שבועות של תהליך שיקומי לאמן החסום, החבול והמותש שבתוכנו.
12 שבועות שבהם אנחנו הולכים לנקות את נתיבי היצירתיות החסומים שלנו, ולפתוח מספר נתיבים חדשים, ממורקים ומהירים כדי לתת לאנרגיית היצירה לזרום בשפע.
קמרון מגדירה את תהליך השיקום הזה כ"תהליך התבגרות והשלמה עם עצמנו, במהלכו נשיב את האנרגיה היצירתית שלנו ממחוזות אבודים ומרוחקים למקומה הנכון, לגרעין עצמיותנו."
לקמרון שפע תובנות, סיפורים, תרגילים והנחיות, שהיא אספה במהלך עשרים ומשהו שנים שלה ככותבת, כמוזיקאית כיוצרת חסומה וכאלכוהוליסטית לשעבר.
היא מראה לנו איך לטפח את האומנית הנמצאת בתוכנו, ולוודא שהיא לעולם לא תיזנח במקומות הפחות מוארים בנפשנו.
היא מעודדת אותנו לחקור ולגלות את השדים של חיינו, ולהוציא אותם אל השמש שם יוכלו סוף סוף להיות מותמרים לאור.
והיא יודעת את הדרך שלפנינו, כי היא הלכה בה בעצמה, ועכשיו היא הולכת ללוות אותנו בדרך הזו, אם נבחר ללכת בה.
'דרך האמן' שינה את חיי.
הושטתי לו יד בתקופה שבה הכותבת שבי הייתה חבויה במרתף אפל וטחוב במעמקיי נפשי, חיוורת וגוססת, ולא היה לי מושג אם אוכל להציל אותה.
להציל את עצמי.
למזלי קמרון אחזה היטב בידי והרימה אותי למעלה, מראה לי נתיב אחר, נתיב אפשרי של יצירה וחיים, שכלל לא ידעתי על קיומו.
לעלות על דרך האמן
ברגע שעולים על הדרך של האמן יוצאים למסע מטלטל.
הרבה דברים הולכים לעלות ולצוף מהמחשכים.
זה הולך לכאוב, וזה הולך להכעיס, וזה הולך להעלות צחנה עד השמיים.
תהיו מוכנים לדמעות, לקללות, להתפלשות באפר ולזעם.
לכמות גדולה של זעם.
זעם על עצמכם, על ההורים שלכם, על המשפחה שלכם, על המורים שלכם, על בני הזוג שלכם, על העולם כולו.
אבל גם היו מוכנים לתקווה מלאת אור, ולשברי חלומות שתדביקו מחדש בזהב, ולמשאלות לב שיעלו וסוף סוף יוכלו לפרוח בעדינות ובגוונים זוהרים מבלי שמיד נקטום את ראשם.
'דרך האמן' הוא מסע שלא רבים מוכנים ללכת אותו, ורק מעטים מאתנו לא צריכים ללכת בו.
ועם ידידה נאמנה, חכמה ומבינה כג'וליה קמרון לידנו, אנחנו יכולים לדעת ללא ספק שהמסע יצלח,
ולא משנה מה, וגם אם הוא ייקח חיים שלמים, בזכותו נהיה חופשיים יותר.
להביט על עצמנו מהצד
זהו תרגיל שנמצא בספר של דורתיאה ברנד 'Becoming a writer', והוא חוויה חוץ גופית מרתקת.
התרגיל פשוט והוא רק דורש מאתנו להתנתק ולהביט על עצמנו מבחוץ.
כמו זר שבוחן אותנו מהצד.
כמו אנתרופולוגיה עצמית.
איך אנחנו יושבים? כפוף? זקוף? רגליים מסוכלות? נשענים על השולחן? מרוחים על הספה?
איך אנחנו הולכים? גוררים רגליים? בביטחון? בדחיפות כאילו סוף העולם בעקבותינו? מתעלמים מכולם כדי שלא יראו אותנו? מסתכלים לתוך חלונות הבתים ותוהים מי גר שם ואיך כל העציצים שלהם כל כך רעננים גם באמצע אוגוסט?
איך אנחנו מדברים? לאט? מהר? במקוטע? בידיים שלובות? בידיים מתנפנפות? עם 'כאילו' בכל משפט?
אפשר לבחון את עצמנו בזמן שאנחנו מכינים סלט ואז לכתוב ולתאר את כל מה שעשינו.
מה סדר הפעולות, הקולות שהשמענו, הפרצופים שיצרנו?
האם הוצאנו את כל הירקות וערמנו אותם? או שכל פעם נזכרנו בירק אחר ששכחנו? האם החזקנו את הסכין כמו השפים בטלוויזיה? או חתכנו כמו שאנשים רגילים חותכים בסכין שעולה 10 ₪? האם טעמנו מכל ירק? כמה חתיכות? האם חתכנו כל ירק בנפרד וגרפנו אותו לקערה? או חתכנו עד שהקרש התמלא ורק אז שלחנו אותם לקערה? ואולי בכלל חתכנו באוויר (חבל על הכלים)?
כשאנחנו מתבוננים על עצמנו עושים פעולות שגרתיות לחלוטין פתאום מתגלה עולם שלם ומיוחד, ולפעמים מופרע ומוזר.
איך אתם מתקלחים? מתכוננים לעבודה? עושים קניות? מכינים קפה? יושבים עכשיו וקוראים? מתנשקים?
מה, גם כתיבה צריך לתרגל?
להתאמן? לתרגל? ללמוד?
עזבו אתכם, תנו לי תכלס.
סרטון ביו-טיוב ויאללה אני מציירת ציורים מרהיבים ומלאי הבעה. שני שיעורים ואני דוברת צרפתית מושלמת. פעם בשבוע אני יוצאת להליכה ואני מוכנה למרתון קריית-ים השנתי.
אולי יום אחד נוכל להוריד למוח שלנו תוכנה ולדעת להטיס מסוק בחמש-עשרה שניות, אבל עד אז עלינו ללמוד, להתאמן ולתרגל.
וזה לא צריך להיות סבל או עינוי.
לתרגל ולהתאמן יכול וצריך להיות כיף ומשמח, וכאן נכנסים משחקי כתיבה.
לפתח את שרירי הכתיבה
משחקי כתיבה הם הקשר היום יומי שלנו לעצמנו, לגוף ולנפש שלנו והם נועדו למספר דברים:
1. לחימום – אף רקדן, אצנית, זמר או פסנתרנית לא מתחילים לעבוד לפני חימום.
חימום של השרירים, של העיניים, של המוח. הכנה של הגוף ושל הנפש לעבודה שלפנינו.
למה? כדי שלא נקרע איזה גיד או נקבל הלם מול הדף הלבן, נכניס את עצמנו לסרטים ואז נצטרך לשכב שלושה שבועות בבית וליילל בדרמטיות לאלוהים שיגאל אותנו.
2. ללמידה ולפיתוח כישורים – בעזרת המשחקים אנחנו לומדים לפתח את היצירתיות שלנו, את תשומת הלב לפרטים, את המשחקיות.
אנחנו פותחים בעזרתם את החושים ואת הלב.
אנחנו מתאמנים בביטוי עצמי, במציאת הגישה אל הערוצים הפנימיים שלנו ובפתיחתם כך שיזרמו בחופשיות.
אנחנו מלמדים את הגוף ואת הנפש שלנו איך להעביר מידע מהמוח אל הנייר, ומתרגלים איתם את התנועה הזו, את המיומנות הזו.
3. להכרה עצמית – בחלק מהמשחקים המשימה היא התבוננות עצמית אינטימית.
היכרות עם חלקים בתוכנו שאנחנו לאו דווקא מודעים אליהם.
לפעמים זה כיף ומשמח, לפעמים זה מפחיד ומכאיב.
מה שבטוח, זה תמיד מסקרן, מרתק ופותח עיניים.
4. להנאה ולמשחק – זה כיף לכתוב!
זה כיף לכתוב!!!
כיף לראות את הדיו נשארת על הנייר.
כיף לראות את המחשבות מקבלות ממד מוחשי.
כיף לרוקן את המוח ולהרגיש בהירות והקלה.
כיף למלא דפים, לחוש בכובד, בכמות, לראות את הדרך שעברנו ומה עשינו.
כן, לכתוב זה כיף.
העיקר זה לכתוב!
וכדי שבאמת נוכל להיעזר במשחקים, ללמוד מהם וליהנות, חשוב לזכור שהעיקר הוא לכתוב.
לא לדאוג לגבי איכות או אם הכתב שלנו קריא.
לא לבדוק שגיאות כתיב / סימני פיסוק / סדר המילים במשפט.
לא לבקר את עצמנו בשום צורה, דרך ואופן. לא למלמל נזיפות, לא להטיח עלבונות, לא לנשוף מהאף בזעם או לגלגל עיניים בייאוש.
זהו תרגול! משחק!
האם הייתם נוזפים בתינוקת שרק לומדת ללכת? מעירים לה כמה היציבה שלה גרועה, התנועות חסרות חן ואין טעם שבכלל תתאמץ? כמובן שלא!
אז אל תנזפו בעצמכם, ותתרגלו גם קצת קבלה וחמלה כלפי עצמכם.
טוב יאללה, הנה קצת משחקים.
אם יש ספר שתרצו לקרוא אבל עדיין לא נכתב, עליכם לכתוב אותו – טוני מוריסון
זה נכון גם לגבי כל דבר בעולם הזה.
אם יש תבשיל שאתם רוצים לאכול אבל אף אחד עוד לא הכין אותו, הכינו אותו בעצמכם.
אם יש שיר אהבה שאתם רוצים לשמוע, אבל אף אחד עוד לא כתב והלחין אותו, כתבו והלחינו אותו בעצמכם.
אם יש בגד, רהיט, עצה, מערכת יחסים, שפה, פילוסופיה או כל דבר אחר שאתם רוצים ואף אחד עוד לא יצר אותו. צרו אותו בעצמכם.
הסיפורים שאני כותבת, אם הייתי מצליחה למצוא אותם בספר שכבר נכתב לא הייתי כותבת אותם.
והאתר הזה, אם הייתי מוצאת אחד כזה באינטרנט, לא הייתי יוצרת אותו.
היצירה הזו שאנחנו מחפשים, נובעת עמוק מתוכנו,
ואם אנחנו מרגישים בחסרונה סימן שאפשהו בתוכנו היא כבר קיימת,
אחרת בכלל לא היינו מרגישים שהיא איננה.
אם היא חסרה לנו, היא חסרה בעולם.
ואנחנו היחידים שיכולים למלא את החסר הזה,
כי אם מישהו אחר היה יכול למלא אותו, הוא כבר היה מתמלא.
אבל לא, היצירה החסרה הזו מחכה לנו שנוציא אותה אל העולם.
אז כתבו את הספר, המאמר, השיר שאתם רוצים לקרוא, ושאף אחד עוד לא כתב.
צרו את היצירה שאתם רוצים לראות ולא מוצאים בשום מקום.
זו היצירה שחסרה בעולם שלנו.
זו היצירה שלכם.
רגע, פה לומדים לכתוב רומן?
כן, פה לומדים לכתוב רומן, בסופו של דבר.
ולא, פה לא רק לומדים לכתוב רומן.
פה לומדים להיות כותבים.
להיות אנשים שמשתמשים בכתיבה במיומנות ככלי לביטוי, לניקוי, לשחרור, לצמיחה וללמידה.
וזה בין אם אנחנו רוצים לכתוב רומן, שירה, פוסטים לבלוג, או רק ללמוד להכיר את עצמנו טוב יותר.
הכתיבה עוזרת לנו לגלות דברים חדשים על עצמנו ועל העולם.
היא עוזרת לנו לפתוח את החושים ולפתח יצירתיות,
והיא מקור נפלא לשעשועים ולהנאות.
אז איך לומדים להיות כותבים?
עם משחקי כתיבה שעוזרים לנו להתחמם לקראת הכתיבה שלנו, בדיוק כמו שמתעמלים מתחממים בתחילת אימון.
ושגם עוזרים לנו לפתוח את החושים והתודעה, לשנות את התפיסה ואת צורת החשיבה, למלא מחברות וגם סתם ליהנות.
עם עצות שלוקטו מסופרים ומאומנים.
עצות שבאות כדי לעודד אותנו, לתת לנו נקודת מבט מנוסה יותר של בעלי מקצוע,
להראות לנו שבסופו של דבר כולנו מתמודדים עם פחדים, התלבטויות, דחיינות וכאבי גב וצוואר
וגם להבין שהעולם של הכתיבה יכול להיות ידידותי.
עם ספרים, סרטים, תכניות, פודקאסטים, הרצאות ושיחות על כתיבה, יצירה ואומנות,
שיתמכו בנו, יעודדו אותנו, יכוונו אותנו ויראו לנו עולם שבו היצירתיות שבתוכנו אפשרית, רצויה ומבורכת.
ועוד דברים שאלקט בדרך,
ושעוזרים לתרגל כתיבה ולהרגיש איתה בנוח, להפוך אותה לסוג של בית, מקום מבטחים,
כך שתמיד נוכל לפנות אליה בטוב וברע, ולשוב אל עצמנו.
מתחילים
זו נקודת ציון.
סימון על השביל.
איקס שמסמן שפה מתחיל משהו חדש.
כבר שנים שאני חושבת ומתכננת את הרגע הזה והנה הגיע הזמן.
יש שיר של לאה נאור שאני אוהבת,
מתאים לרגעים כאלה,
הוא מתחיל כך (עם שינוי ללשון נקבה):
אם את יוצאת לדרך
העולה אל ההרים,
היזהרי שלא תיקחי
איתך דברים מיותרים.
קחי חלום – לא כבד מדי,
ושמחה – לא גדולה מדי,
וגם שיר – לא ארוך מדי.
זה די.
קדימה, יוצאים לדרך
