אני קוראת את עצם הכתיבה ונרגעת,

כמו לשבת עם חברה טובה וחכמה על תה, במרפסת האחורית הצופה על נוף ערפילי, ולדבר על החיים בחמלה ובהבנה של אנשים עתיקים.

אני קוראת את נטלי גולדברג ואני יכולה לנשום עמוק ולשחרר.

להמשיך, היא אומרת לי, להמשיך, לכתוב, להמשיך, לכתוב, להמשיך, לכתוב, זה הכל.

אין אמת אחת, אין דרך אחת.

לכל יום יש את הכתיבה שלו, את השעות שלו, את הסיפור שלו, את הכאב שלו, את רק צריכה להמשיך לכתוב.

נטלי גולדברג היא סופרת, משוררת, ציירת, מורה לכתיבה ותלמידת זן. היא כתבה מעל 15 ספרים, כולל את "עצם הכתיבה" (Writing Down the Bones) שתורגם ל- 14 שפות ומכר מעל מיליון עותקים.

כתיבה כאימון של החיים

גולדברג אמרה בריאיון שהיא כתבה את "עצם הכתיבה" בתקופה שבה הכתיבה נחשבה למשהו אחר, שונה, כמעט משהו מממד אחר, בטח לא משהו ארצי. משהו שנופל ורק על אנשים מסוימים. אך היא הבינה שכתיבה היא משהו שעושים ולא משהו שנופל עלינו. כתיבה היא אימון, תרגולת, כמו שמתאמנים בפסנתר, בריקוד או בניתוח לב פתוח. זו פרקטיקה.

בניגוד לקורסים ולסדנאות שאומרים לנו שנדע לכתוב רק אחרי שנקרא את הספר הזה והזה, אחרי שנעבור על כך וכך תיאוריות, ואחרי שנלמד את עבודותיהם של אי אילו סופרים, גולדברג אומרת לא. כתיבה לומדים בכתיבה, תוך כדי כתיבה. כמו שלומדים לשחק כדורגל מאימון ומשחק ולא מספרים ומצפיה במשחקים.

ומה שזה בעצם אומר זה לכתוב.
לכתוב כל יום.
להגיע כל פעם מחדש, לקחת את העט והמחברת ולכתוב.
לכתוב את עצמנו.
למלא מחברות במחשבות, ברגשות, בדברים שקורים לנו, בחיים שלנו.

להבין את חיינו דרך הכתיבה

מבחינתה של גולדברג אנחנו מתרגלים כתיבה כדי "להבין את חיינו ולשמור על שפיות". דרך התרגולת הקבועה אנחנו לומדים בעצם לבטוח בגוף ובנפש שלנו, אנחנו מפתחים סבלנות, מרככים תוקפנות, לומדים לכתוב גם כשאין לנו חשק, רצון או השראה ומאמנים את המוח שלנו להתנתק או להתעלם מההתנגדויות שעולות.

דרך התרגולת אנחנו לומדים איך לכתוב גם כשאנחנו לא מחזיקים עט ביד. איך להתהלך בעולם כמו חיית טרף, כשכל דבר יכול להפוך להיות נושא הכתיבה הבא שלנו. איך לקלוט דברים, איך לעכל אותם, לסנן אותם, ותמיד לשמור על ערמת הדשן שלנו ריחנית וטרייה כדי שנוכל להמשיך להצמיח סיפורים רעננים.

לתת לכתיבה להיות מה שהיא

כשגולדברג מתרגלת כתיבה היא לא כותבת בשביל אף מורה בבית הספר, גם לא בשביל הוצאת ספרים או אפילו בשביל הקוראים שלה. כשהיא מתרגלת כתיבה היא כותבת אך ורק בשביל עצמה, וזה אומר ללא מגבלות, ללא גבולות, ללא שוליים, ללא צנזורה.

היא דובקת במחשבות הראשוניות שעולות בה, גם אם הן מפחידות (אני לא יכולה יותר לסבול את בעלי), כואבות (אני רוצה לחתוך את ידיי) ומטורפות (מישהו ישב על קצה המיטה שלי הבוקר) וכותבת אותן.

היא נותנת לכתיבה להיות מה שהיא רוצה היום, אם זה להיות ספציפית ומדויקת או לאבד שליטה על "גלי הרגש". אם זה להסתגר בחדר ולכתוב מתוך הפרטיות והאינטימיות שלך עם עצמך או לצאת לבית-קפה ולכתוב עם ריחות הקפה, החביתה והמאפים, עם רעש הכלים, מוזיקת הרקע, הפנסיונרים, האימהות הטריות, ומפגש נהגי המוניות החודשי.

לכתוב מתוך העצמות

גולדברג מעודדת אותנו ומזכירה שאין נכון ולא נכון כשמתרגלים. אין טעויות.

מה שיש זה מספר כללים שיעזרו לנו, כמו לתת ליד להמשיך לנוע, לא למחוק, לא לדאוג לגבי איות, פיסוק ושאר עריכות. כמו לאבד שליטה, לא לחשוב, לא להיות הגיוניים, וללכת על כל הקופה.

היא מבקשת שנכתוב מתוך העצמות של גופנו, שנכתוב את האמת שלנו, את החיים שלנו, את היום-יום הפשוט, האותנטי והמרתק. היא יודעת שזה לא כל-כך פשוט לכן היא מציעה טכניקות ושיטות שונות, תרגילים, נושאי כתיבה, הבחנות, הסברים וסיפורים שיעזרו לנו, יעודדו אותנו ויגרמו לנו לפסיק לפחד מהראש שלנו.

בסופו של דבר היא יודעת שנגיע "למה שאנחנו צריכים להגיד, ולאופן שבו אנחנו צריכים לומר זאת."

'עצם הכתיבה' הוא ספר קטן וצנוע בהתאם לרוח הזן.
פרקים קצרים, עצות מעשיות, הערות בהירות, כתובים בכנות ובאהבה לכתיבה ולאנשים המתרגלים אותה.

אפשר לקרוא את הספר ברצף.
אני הכי אוהבת לקורא בו רק פרק אחד בכל פעם.
לקבל מנה אחת ומדויקת של עידוד והשראה,
של חיוך ותמיכה מידידה מנוסה ואוהבת,
ולאחריה לקחת את המחברת, לאחוז בעט, ולכתוב.
לכתוב.
לכתוב.

Becoming a writer של דורתיאה בראנד הוא לא עוד ספר רגיל על כתיבה.

פה אין כללים לכתיבת רומן, פיתוח דמויות או סגנון ותצורה.

אין פה נוסחאות או דוגמאות לחיקוי.

וגם אין פה את האכזבה העמוקה והייאוש כשמגיעים לסוף הספר, שאמור לגלות לנו איך סוף סוף לכתוב את הרומן שלנו, ומבינים שהבעיה שמונעת מאיתנו מלכתוב כמו שצריך, שוב לא נפתרה, ואולי, כמו שתמיד חשבנו, לא באמת נועדנו לכתוב.

Becoming a writer כל כך שונה, שהייתי צריכה לקרוא את הפרקים הראשונים מספר פעמים.

וזה לא רק בגלל האנגלית מתחילת המאה הקודמת, אלא בעיקר כי הרעיון שבראנד מציגה כל-כך שונה מכל מה ששמעתי וקראתי עד אז על כתיבה ועל כותבים, שהמוח שלי פשוט לא הצליח לתפוס את העניין.

הנה מה שבראנד מאמינה בו:

1. חשיבות הסיפורת בחברה שלנו עדיין גדולה. הסיפורת מספקת לעתים את הפילוסופיה היחידה שאנשים מכירים, ואי אפשר באמת להעריך את השפעתו של ספר שנקרא על ידי מיליוני אנשים (לטוב ולרע)
2. לכן כתיבת סיפורת חשובה לאנושות לא פחות ממקצועות אחרים
3. אי לכך הבעיות שבהן נתקלים כותבים הן חשובות ויש לעזור להם לפתור אותן
4. רוב הבעיות האלה אינן נעוצות בטכניקה או בידיעת אומנות הכתיבה
5. רוב הבעיות האלה נעוצות בכך שכותבים לא יודעים איך להיות כותבים
6. אפשר ללמוד איך להיות כותבים

את עניין ה'סיפורת היא עדיין דבר חשוב בעולמנו, ולכן הבעיות של מי שכותב אותה חשובות גם כן', הבנתי, זה די הגיוני.

אבל מה זה אומר להיות כותבים? למה צריך להיות כותבים ולא פשוט לכתוב? ואם צריך אז איך?

הרי כתיבה היא עניין טכני, כמו שרטוט בניין, כמו הכנת פאי תפוחים. פשוט יושבים הרבה וכותבים הרבה, נעזרים בכל מיני טיפים של פיתוח עלילה, ופיתוח דמויות, וחידוד דו-שיח ובסופו של דבר יש סיפור.

וזה נכון, לכתיבה יש צד טכני, ורוב הספרים שמלמדים כתיבה, מלמדים את הצד הטכני שלה.

אך יש לה צד נוסף, אחר.

צד רגשי.

צד שקשור בנפש ובלב של הכותב.

והעניין הוא שהקשיים שאנחנו חושבים שיש לנו בכתיבה, אינם הקשיים שיש לנו באמת. הבעיות שלנו לרוב אינן טכניות, ואינן קשורות לידע שלנו או לכישרון שלנו.

הבעיות שלנו קשורות לצד השני, הצד הרגשי/נפשי שלנו. הן קשורות לאישיות שלנו.

מה?! יש לי בעיית אישיות?  

עכשיו רגע, חכו, בראנד לא טוענת שיש לנו בעיית אישיות.

היא אומרת שלכותבים, ולאנשים יוצרים בכלל, יש אישיות שונה מאנשים אחרים.

זה הכל.

לא טובה יותר או טובה פחות, פשוט שונה.

ומכיוון שאנחנו חיים בתרבות המערבית, שמעודדת ומטפחת סוג אישיות מאוד ספציפי,

רובנו בכלל לא מבינים שיש לנו אישיות או אופי שונים, שלא לדבר על איך להתנהל עם האישיות השונה כדי שנוכל לכתוב את הסיפורים שבתוכנו.

במילים אחרות, מה שבראנד אומרת, זה שרוב הספרים, הקורסים והסדנאות

שרוצים ללמד אותנו לכתוב, לא הולכים לפתור לנו את הבעיה הבסיסית ביותר.

והבעיה הזו היא שאנחנו לא יודעים איך להיות כותבים.

זאת אומרת לא יודעים איך לטפח את אישיות הכותב שלנו.

כך מטפחים את אישיות הכותב שלנו

אישיות של כותב?

כן, אישיות של כותב.

הרגלים, צורת חשיבה והתנהלות של כותבים.

כמו התנהלות של מפתח גוף.

רוצה חצי טון שרירים? הנה מה שצריך: שלוש שעות יומיות של הרמת משקולות, התאהבות במשקאות חלבון, בלי עוגות, בלי אלכוהול, תשע שעות שינה קבועות והורדת שיער בלייזר.

ככה גם כותבים, עלינו לטפח התנהלות והרגלים של כותבים.

הרגלים גדולים כמו לדעת להתנהל עם האישיות הכפולה שבתוכנו, זו השכלתנית, המודעת, הביקורתית וזו הרגישה, היצירתית, הלא-מודעת.

והרגלים קטנים כמו לא לדבר על הסיפור שלנו עד שהוא כתוב, כי ברגע שמדברים את הסיפור כל האנרגיה שלו חולפת ואז לא רוצים לכתוב אותו.

או שעדיף לבהות בחלל ולתכנן את הסיפור שלנו הרחק מעיניהם הלא מבינות של אחרים, כי הם יחשבו שאנחנו סתם מתבטלים ויתחילו להציק לנו.

נכון, זו גישה שונה.

אני תמיד חיפשתי את הבעיות לפי הפתרונות שהציעו לי בספרים, בסדנאות, ובכל מיני כתבות ומאמרים.

אבל אף אחד מהם לא עזר לי להבין שיש לי כנראה כמה הרגלים שמפריעים לצד היוצר שבתוכי ופשוט מונעים ממני מלכתוב את הסיפורים שבתוכי.

ואז הגיעה דורתיאה בראנד עם ספר דק, באנגלית, מ-1934, וסיפרה לי שגם אני כמו רבים אחרים לא ידעתי שיש לי אישיות שונה, וגם אותי אף אחד לא לימד איך להתנהל איתה, איך לטפח ולדאוג לה.

אבל היא תלמד אותי איך.

הספר הראשון למי שרוצים לכתוב

Becoming a writer הוא ספר שהיה צריך להופיע ראשון בתוצאות החיפוש בגוגל על "איך לכתוב ספר" "איך להיות סופר" "עצות כתיבה" וכו'.

הקריאה והיישום שלו היו צריכים להיות דרישות החובה המקדימות בכל סדנה או חוג כתיבה. בדיוק כמו שסטטיסטיקה א היא תנאי מקדים לסטטיסטיקה ב.

פשוט כי הידע על איך להשתמש במילים ליצירת אפקט, איך לתכנן עלילה, איך לפתח דמויות לא שווה כלום אם אנחנו חסרי נשימה אחרי כתיבה של פרק אחד, או אם יש לנו השראה רק פעם בחודש, בכל פעם שהירח מלא.

בראנד, מתוך ניסיון של שנים בתחום (ככותבת, כעורכת, כמבקרת, כתלמידה וגם כמורה), מתייחסת ברצינות אמיתית וכנה לחלוטין לבעיות שלנו ככותבים, ללא שמץ של ציניות והתנשאות.

היא מאמינה בלי צל של ספק שאפשר ללמוד כתיבה, שאפשר להוציא את הסיפורים שבתוכנו, ושאם אנחנו באמת מוכנים ללמוד, ולתרגל ולקחת על עצמנו את אורך החיים שיתמוך בנו, נוכל להיות הכותבים שאנחנו רוצים להיות.

והכוונה לא להפוך את החיים שלנו על פיהם,

אלא לשנות לאט לאט, בעדינות וברוך, הרגלים שגורמים לנו לכאב ולשיברון לב, ולהפוך אותם להרגלים שמטפחים ומזינים אותנו.

כמו להתחיל לשים לב מה מפעיל אצלנו את מיצי הכתיבה (תליית כביסה, נסיעה ארוכה באוטובוס, הרצאה משעממת בלי יכולת לצאת ממנה…) ולהשתמש בהם במודע,

כמו ללמוד לקרוא כמו כותבים גם אם חלק מהקסם של הקריאה התמימה יעלם,

כמו להבין שבכולנו יש צד שכלתני, מסודר ושקול, צד שהוא מאוד חשוב והכרחי, אבל כשאנחנו יוצרים וכותבים עלינו להושיב אותו בצד עם כוס תה, ולזמן את הצד הסקרן, החוקר, המשתולל והילדי שבתוכנו.

זו הכוונה בלהפוך להיות כותבים,

לדעת ולקבל את האישיות השונה שלנו,

להבין שאנחנו זקוקים להרגלים שונים מהרגלים של אנשים שלא יוצרים,

ולאפשר לעצמנו את מה שאנחנו צריכים, כדי שנוכל להוציא החוצה את היצירות שבתוכנו.