אז כפי שגילינו בפוסט הקודם, המבקר הפנימי שלנו עושה הרבה רעש, ומשתיק את כל שאר הקולות שבתוכנו, בעיקר את השמחים והמאפשרים. הוא אומנם רק רוצה לשמור עלינו אבל הוא מקטין אותנו, תוקע אותנו במקום ולא נותן לנו לנסות שום דבר חדש.

אין כל סיבה להשאיר בתוכנו מישהו שצועק ויורד אלינו. בדיוק כמו שאם שיכור היה נכנס אלינו הביתה ולא היה מפסיק לצעוק ולנבל את פיו, לא היינו משאירים אותו עומד בסלון. היינו נעמדים מולו ומראים לו בתקיפות וברוגע את הדלת החוצה.

כך גם נראה באדיבות ובסבלנות לצנזור שלנו את הדלת החוצה.

גורילה של נייר

אז איך מוציאים אותו? פשוט נותנים לו להישפך אל הנייר.

בזמן שהוא צועק ויורד עלינו בפנים, אנחנו נוטלים את המחברת ומתחילים לכתוב כל מה שהוא אומר. כל מילה, כל משפט. גם אם יש לנו דמעות בעיניים והבטן שלנו מתהפכת. גם אם היד רועדת והעולם נעשה חשוך. אנחנו מחזיקים חזק בעט וכותבים אותו החוצה.

הכתיבה שמה לו גבולות.

בראש שלנו הצנזור יכול להיות גדול ומפחיד כמו גורילה. מכה אחת שלו מעיפה אותנו קילומטרים. במחברת הוא מקסימום 30 ס"מ אורך על 21 ס"מ רוחב, אם נרצה נוכל למעוך אותו עם הישבן שלנו.

כשהקול הזה יורד לדף, אנחנו רואים את המילים שהוא מטיח בנו. הן רק מילים, לא באמת הולכות להרוג אותנו. הן עדיין כואבות וצורבות, אבל אנחנו רואים אותן. ובסופו של דבר הן יגמרו לו.

למרות שיש לו את המרחבים האין סופיים של התת-מודע הקולקטיבי שלנו, על הנייר לכמות המילים יש גבול. כמה הוא יכול להגיד לי שאני לא מצליחה בכלום? חצי עמוד? עמוד? כמה דוגמאות לכישלונות הוא יכול לתת לי? חמש? עשר? עשרים? (בעצם אין לו כזה זיכרון טוב). מה זה עשרים לעומת מאות הצלחות (ללמוד ללכת, ללמוד לכתוב, לרכב על אופניים, לעשות בגרות, לטייל לבד, להיות פגיעה מול אהוב, להתפטר מעבודה שלא אהבתי…).

למחשבות שלנו אין ממדים, אין להן כובד פיזי, ולכן הן יכולות לבוא וללכת מתי וכמה שהן רק רוצות. לנוע בלולאה אין סופית שחוזרת על עצמה. אבל על הנייר הן מקבלות משקל פיזי. והן כבר לא כל-כך מהירות, וכמה פעמים הן יכולות לחזור על עצמן?

המשיכו לכתוב עד שתרגישו שהקול בחוץ.
נשמו עמוקות.
הפעולה הזו של כתיבת המבקר הפנימי שלנו החוצה דורשת אומץ. הכניסו את הפעולה הזו לרשימת ההצלחות.

שב פה רגע, בוא נדבר

אם אנחנו רוצים להמשיך ולגלות עוד קצת, זה הזמן לנהל שיחה עם הקול הזה. הוא הרי לכוד על הנייר. לא עוד גורילה רק מילים על נייר.

בואו נחקור אותו. עכשיו הכוח נמצא בצד שלנו. נשאל אותו בסקרנות ובלי צעקות ואיומים (הוא הרי מפוחד), מאיפה הוא בא? למי הוא שייך? מה הוא מנסה לעשות? איך מה שהוא עושה משרת אותנו? מה הוא היה ממליץ לנו לעשות? למה זו ההמלצה שלו? האם אולי נוכל לעשות כך או אחרת?

הקשיבו לתשובותיו, כבדו אותן. אנחנו לא חייבים לקבל אותן או לפעול לפיהן. אנחנו הרי כבר לא הילדים הקטנים שהיינו כשהכנסנו את הקול הזה לתוכנו. אם אתם מתקשים להיות החוקר הסקרן, גייסו לשירותכם את גברת מארפל או עטו על עצמכם את האנרגיה של איזה בלש חכם שיודע לפתור תעלומות בשקט ובנעימות.

המשיכו לשאול עוד ועוד כמו הייתם בני שנתיים. למה? למה? למה? המשיכו עד שתרגישו שפירקתם את הקול והוא סוף סוף נכנע והשתתק.

להמשיך

למבקר יש המון צדדים והמון תת-קולות. הוא יכול ללבוש את דמותו של כל אדם שהכרנו. וזה בסדר. זה בסדר אם זה ההורה שלנו, זה בסדר אם הוא האדם לו אנו נשואים. זה בסדר אם הוא אלוהים. הוא רק קול.

והוא ימשיך ויבוא אלינו בכל פעם שנרצה לנוע קדימה, בכל פעם שנרצה להתרחב ולצמוח. לפעמים הוא יפיל אותנו באגרוף אחד ומדויק לבטן וישאיר אותנו המומים וללא אוויר. נוק-אאוט מושלם. לפעמים נוכל לחמוק מהמכה, לתפוס אותו, להושיב אותו מולנו ולהכריח אותו לדבר.

ככל שאנחנו כותבים יותר, כך נוכל לזהות מהר יותר את הכיוון שממנו תגיע המכה. ככל שאנחנו כותבים יותר כך נוכל להתאושש מהר יותר מהצעקות. ככל שנכתוב יותר, יהיו יותר ויותר פעמים שבהן נוכל לצפות את ההשתלחות מראש ולעצור אותה.

אלה יהיו הפעמים שבהן כשיעלה לנו רעיון חדש ומלהיב, או כשחלום ישן יתרומם פתאום מהמתים, כבר נדע שהמבקר הבלתי נלאה שלנו יתעורר איתם. אבל הפעם לפני שהוא פותח את הפה הגדול שלו, נוכל לומר לו רגע, רגע, עצור. חכה. אני אכין לנו תה, אביא את המחברת ואז נוכל לשבת בנחת ולדבר.

לכולנו יש קולות בתוכנו.

הכוונה לקולות לא במובן המדאיג, אלא פשוט זרם של מחשבות שמלווה אותנו כמעט כל הזמן. רובנו לא נוטים לדבר על הקולות הפנימיים שלנו, בגלל הקונוטציות השליליות שקשרו להם, אבל הם קיימים בתוך כולנו.

אם אתם חושבים שלכם אין קולות פנימיים, פשוט שבו בשקט למספר שניות, עצמו עיניים ונסו לא לחשוב. המחשבות האלה שמיד באות הן קולות פנימיים.

ההיסטוריה של הקולות הפנימיים

כל קול פנימי שקיים בתוכנו היה פעם קול חיצוני.

אלה הקולות שבילדותינו עזרו לנו להבין את העולם אליו הגענו, הסבירו לנו אותו, ותיווכו לנו אותו. אלה היו קולות סמכותיים שידעו כבר דבר או שניים על החיים, בין אם זה היה קולו של אבינו, קולה של הגננת או קולה של אחותנו הגדולה מאיתנו בשנתיים.

ואנחנו, בתמימות ובפתיחות של ילדים, הקשבנו והאמנו. הם אמרו 'כחול', אנחנו אמרנו 'כחול', הם אמרו 'כלב', אנחנו אמרנו 'כלב', הם אמרו שאנחנו 'ילדים רעים', אנחנו אמרנו שאנחנו 'ילדים רעים'.

עם הזמן, וככל שהקולות האלה חזרו יותר ויותר, הם נטמעו בתוכנו. הם התחילו להרגיש לנו טבעיים, נכונים, והפכו להיות הקולות הפנימיים שלנו.

קול המבקר

קל לנו הרבה יותר להטמיע קולות שמבקרים אותנו ושנוזפים בנו, מאשר קולות תומכים. אולי כי הם נשמעים לנו חזקים ועוצמתיים יותר, כמעט צועקים עלינו. זה כנראה כי הם לרוב ריקים מכל תוכן, כמו כלב שנובח ולא נושך, בסגנון אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא.

הקולות החכמים, אלה שמעודדים אותנו ושתומכים בנו, לרוב שקטים יותר. עדינים ורכים. זה כי את האמת לא צריך לצעוק, היא יכולה להיאמר בשקט ותהדהד יותר מכל צעקה.

אחד מאותם קולות חזקים הוא קול המבקר, הצנזור, כפי שג'וליה קמרון קוראת לו. לעיתים הקול הזה יקבל את דמותו של הורה ביקורתי, של אח גדול שמנסה לבסס את כוחו, או של מורה שאי אפשר לרצות. אולי הקול הזה יראה כשייך למפלצת בדיונית או לדמות מרושעת שראינו בסרט. 

שלא תעזו לזוז מהמקום

אומנם יש בתוכנו הרבה קולות, אבל קולו של המבקר הפנימי כל-כך חזק שאנחנו לא מצליחים לשמוע את הקולות האחרים. לא מצליחים לשמוע שום דבר מלבדו, וזו הופכת להיות בעיה.

למה? כי הצנזור מקטין אותנו.

הוא יורד עלינו, הוא משפיל אותנו, הוא מלגלג עלינו, הוא עוקץ אותנו, הוא שופט אותנו, הוא מזכיר לנו כל טעות שאי פעם עשינו (יש לו זיכרון מצוין לזה), הוא מצטט באוזנינו את כל התורות הפסימיות שאנחנו מכירים, מתבל אותן בציניות ובמרירות ועומד גבוה, בטוח ויודע-כל הרחק מעלינו.

לצנזור יש מטרה אחת בלבד והיא להשאיר אותנו בדיוק באותו המקום ובאותה הצורה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.
הוא ייטע את רגליו בקרקע ויתייצב כמו חומה מול כל שינוי שאנחנו רוצים לעשות. הוא מוכן עם סיכה חדה לפוצץ כל חלום עוד לפני שהוא מספיק לעלות לשמיים. הוא יזרוק על רגלינו שלשלות עוד לפני שנעשה את הצעד הראשון. הוא יוריד לנו מכה חזקה ויציבה על הראש אם רק נחשוב על לרצות משהו אחר.

והוא יכול להמשיך בזה לנצח. לנצח!

יש לו תחמושת שהוא לקח מכל האנשים שאי פעם הכרנו, ומכל האנשים שהם אי פעם הכירו. הוא יכול לשאוב כוח מהמעיין הבלתי נדלה של ביקורת, שיפוט ורשעות אנושית שמגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, טלוויזיה, וכל מדיה חברתית שקיימת.

אבל למה? למה?!

למה? כי הוא מפחד משינוי.

הוא מת מפחד. הוא משקשק עד אחרונת העצמות בגופו. הוא רועד כל-כך שהוא כל הזמן צריך לשים על עצמו עוד ועוד שכבות שישמרו עליו, ולתקוף כל דבר חדש שמגיע.

למה הוא מפחד? כי הוא לא יודע כלום.

הוא אבוד לחלוטין. לא מאמין, לא בוטח, לא אמיץ, מתקשה מאוד ללמוד דברים חדשים.

ואומנם כמו כל הקולות האחרים בתוכנו גם הוא רק דואג לנו, אבל אין לו מושג קלוש על העולם. הוא אולי נראה מאוד בוגר ויודע, אבל הוא ילד. הוא הרי נוצר כשהיינו ילדים. והוא הגיע מההורים, מהמורים ומהחברים שלנו, שגם אצלם הוא נוצר כשהוא ילדים.

לעמוד מול הצנזור

עכשיו מכיוון שהקולות הפנימיים שלנו נוצרו כשהיינו קטנים, הם ותיקים מאוד. מכיוון שהם נשמעים כמו הקולות של עצמנו, הם מושרשים היטב בתוכנו, ומכיוון שבבסיסם הם באים לשמור על הילד הקטן והפגיע שבתוכנו, מאוד קשה לא להאמין להם. הרי הם נשמעים בדיוק כמונו.

כשהם אומרים לנו שאנחנו טיפשים, חולמים בהקיץ, לא יכולים, נכשלים בכל מה שאנחנו עושים, לא מספיק טובים, מבזבזים את הזמן ואת הכסף שלנו וכו' אנחנו מאמינים להם. בדיוק כמו שהאמנו שהצבע של הבננה הוא צהוב, והחיה הזו היא חתול.

אז איך עומדים מול הצנזור הזה? איך יכולים למבקר הפנימי שבתוכנו? איך בכל זאת מצליחים לשנות דברים ולהגשים חלומות?

ובכן, הצעד הראשון כבר נעשה והוא זיהוי והכרה בקיומו של הקול הזה.

הצעד הבא הוא להוציא את הקול הזה החוצה- וזה בפוסט הבא

כמו כל דבר בחיים זה תלוי.

מכיוון שהמטרה שלנו היא כתיבה, הייתי אומרת תכתבו איך שהכי נוח לכם, העיקר שתכתבו.

אבל מכיוון שכתיבה ביד וכתיבה במחשב הן פעולות שונות, שמערבות פעולות שכליות, רגשיות ומוטוריות אחרות, כן כדאי לבחור את הכלים הנכונים ביותר עבורנו.

אני לרוב כותבת במחברת עם עט. אם זו כתיבה לעצמי, כמו דפי בוקר זו תמיד תהיה כתיבה ביד, לעולם לא במחשב. אבל אם זו כתיבה של פוסטים או של חומר אחר שאמור להתפרסם או להיקרא על ידי אנשים אחרים, לרוב אני מתניעה את הכתיבה עם עט ואז עוברת למחשב, בעיקר כי זה חוסך העתקה חוזרת של הטקסט.

אם אתם תוהים מה כדאי לכם לעשות, הייתי מציעה וממליצה לכתוב ביד. גם אם אתם רגילים לתקתק על המקלדת ומוצאים שהכתיבה במחשב מהירה יותר, הייתי ממליצה לבצע לפחות חלק מהכתיבה בכתב יד.

הנה למה.

למה לכתוב ביד?

כאמור כתיבה ביד שונה מכתיבה במחשב, ומפעילה מערכות אחרות בגוף שלנו.

בכתב יד כמעט כל החושים שלנו מתעוררים, והגוף שלנו צריך לבצע המון הסתגלויות קטנות כל הזמן. לשנות את הלחץ של העט על הנייר ולהניע אותו בצורות שונות ומסוימות מאוד כדי ליצור אותיות קריאות.  לשמור על קצב נכון של כתיבה כדי שהמחשבות לא יטוסו קדימה ואנחנו נישאר מאחור. לשים לב לנייר שמתחת ליד, לשוליים, לשורות…

במחשב מה שאנחנו עושים זה לתקתק.

אותה פעולה שוב ושוב. אומנם האצבעות נעות אבל למסלול שהן עושות אין קשר לצורה של האות. במחשב אנחנו לוחצים על מקש ואות נוצרת על המסך שמולנו. לא אנחנו יצרנו אותה. המחשב יצר אותה. אנחנו רק נתנו פקודה בלחיצה ומישהו אחר ביצע אותה. לא הגוף שלנו. יש פה סוג של מרחק, של נתק.

בכתיבה ביד התוצר יוצא כמעט ישירות מהאצבעות שלנו, העט הוא המשך ישיר של הגוף שלנו. המילים נוצרות ממש מתחת לאצבעות שלנו. במחשב אנחנו לוחצים במקום אחד והמילים יוצאות במקום אחר.

במחשב יש גם משהו סטרילי, מרוחק. מאוד מדוד, מאוד שקול. הכל מיושר נכון. הרווחים מדויקים, כל האותיות יוצאות אותו הדבר ולא משנה אם אנחנו עכשיו בהיי מטורף ובקושי מצליחים לתפוס את המחשבות שלנו ובין אם היד שלנו רועדת כי הלב שלנו שבור.

כשאני כותבת במחשב אני מרגישה שגם הכתיבה שלי חייבת להיות מיושרת, מדויקת ורצינית כמוהו. זה טוב לעבודות אקדמיות, ולמאמרים ולפוסטים. פחות טוב כשאני רוצה להתחבר אל עצמי.

שלא לדבר על הפיקוח הקפדני שמוטל עלינו. המחשב מיד מסמן לנו טעויות, ואנחנו ממהרים לתקן אותן כי אף אחד לא אוהב סימונים אדומים על מה שהוא כתב. המחשב משגיח עלינו, בודק אותנו, מודד כמה כתבנו, סופר לנו תווים עם רווחים ובלעדיהם. וזה מנוגד כמעט לחלוטין לכל מה שאנחנו רוצים להשיג בכתיבה משוחררת וזורמת.

הנייר חי אותנו

עם כתיבה בכתב יד זה עובד אחרת.

אנחנו רוכנים אל הדף, נושמים אליו, יש שם אינטימיות. הנייר חי אותנו, מגיב לנו וסופג את העדות לא רק של מה שרצינו לומר אלא גם של תהליך הכתיבה עצמו. מה שעברנו ועשינו תוך כדי.

הזיעה שלנו שם, הלכלוך על האצבעות נשאר לתמיד. הדף תקפל כשנשענו עליו בעייפות והקמט נשאר לנצח. השורות המקוטעות מראות לנו שפה מחשבה גססה ומתה. הדמעות שירדו על הדיו טשטשו את המילים וגם אם נעבור עליהן שוב לעולם נדע שפה בכינו.

אנחנו מוחקים מילים ושורות בתסכול ולפעמים בזעם, כותבים הערות בשוליים, מקשקשים צורות בצדדים בזמן שאנחנו מנסים לנסח את מה שאנחנו רוצים לומר. מוסיפים פתאום מילה חשובה ברווח הצר שבין שתי שורות, ומנסים לנקות את הכתם של האבוקדו.

במחשב הכל נקי, אי אפשר לראות עקבות. 

חיבור ישיר ללב ולראש

כתיבה ביד גם מחזירה אותנו לילדות. לתקופה שבה השכל שלנו היה משוחרר ויצירתי יותר. לתקופה שבה התחלנו ליצור דברים חדשים בעולם שלא היו קיימים בו קודם,  לתקופה שבה לרוב עודדו אותנו לנסות, להתנסות, ולהמשיך הלאה לא משנה כמה פעמים "טעינו". לתקופה שבה הבעה עצמית הייתה חשובה יותר מכל דבר בעולם, חשובה יותר אפילו מהספה החדשה של סבתא, או מהקיר שרק עכשיו סויד מחדש.

באותה מידה ההקשר לילדות עשוי להעלות גם כאב. תחושות של בושה, של כישלון ושל פחד מכך שאנחנו לא מספיק טובים.

זה חלק מהיופי של כתיבה ביד. הידיים שלנו מחוברות ישירות ללב ולראש, ועוזרות לנו לבטא מחשבות ורגשות. כמה מאיתנו מלווים את הדיבור שלנו עם תנועות ידיים? כמה מאיתנו נותנים לידיים שלנו לבטא רגשות שאיננו מסוגלים לבטא בקול?

ניתוק וחיבור

סיבה נוספת שבגללה עדיף לכתוב ביד את הכתיבה המרפאת שלנו היא האינטרנט.

כמה פעמים יצאנו להתאווררות קלה ומהירה באינטרנט, וחזרנו כזומבים אחרי שעתיים של בהייה בסרטוני חתולים חמודים או בהתעדכנות חיונית בחיי מפורסמים?

כשאנחנו כותבים, בעיקר כתיבה מרפאת, עולים בנו רגשות, לפעמים רגשות כואבים. לא תמיד אנחנו מוכנים לשהות שם ולרוב מנסים למצוא דרך מילוט. במחשב דרך המילוט נקראת אינטרנט והיא עלולה להיות תהום של ערפל והדחקה.

בכתיבה ביד, אין לחצן אינטרנט, ולרוב קצת קל יותר להתנגד לרצון לאחוז בטלפון ולחפש משהו חשוב וחיוני.

שלא לדבר על כך שלכתוב בכתב יד אפשר בכל מצב.

לא צריך חשמל ולפעמים גם לא צריך אור. כותבים בישיבה, בעמידה, בשכיבה על הבטן, בשכיבה על הגב, בשכיבה על הצד. לא צריך להפעיל כלום ולחכות שהתוכנה תיפתח, ואז לכתוב במהירות כדי שהמחשבות לא יתבלבלו וייעלמו ולגלות בסוף שאנחנו בכלל באנגלית.

אז אם אתם עדיין מתלבטים, התשובה שלי היא שאם אתם כותבים משהו שהולך להתפרסם או להיקרא על ידי אנשים אחרים, ואתם מרגישים בנוח לכתוב ישירות למחשב, כתבו במחשב.

אם אתם כותבים לעצמכם, אם אתם כותבים דפי בוקר, ריקון מוח, מה שעובר עליכם עכשיו, מתרגלים משחקי כתיבה או כל כתיבה מרפאת אחרת, כתבו בכתב יד. עט ומחברת פשוטים הם כלים מעולים לכך.

כך או כך מצאו מה שהכי נוח ונכון לכם, וכתבו.

אני כבר עושה את זה 17 שנים. 17 שנים!

זה הדבר היחידי שהצליח לשרוד אצלי את כל השינויים בחיים.

ההרגל היחידי שנשאר קבוע ויציב בחיי. אולי כמו עוגן שמוטל בכל בוקר ומשאיר אותי נוכחת, שפויה ובריאה בתוך הדבר הזה שנקרא החיים שלי.

בעצם לא 'אולי כמו עוגן', אלא תכלס עוגן.

עוגן פשוט, עשוי מחברת שורות ועט כדורי כחול. אך חזק ואדיר כמו העצים העתיקים האלה שצריך עשרה אנשים כדי להקיף, וששורדים כל מזג אוויר, אסון טבע ופגיעות של אנשים.

הדבר הזה שאני עושה נקרא 'דפי בוקר',

והוא אחד הכלים הטובים ביותר שאני מכירה כדי להכניס את הכתיבה לחיים שלנו, ובלי כל ספק הכלי הטוב ביותר להתבוננות פנימית, ללידת תובנות, ולריקון הרעל, העובש, וחמש טון הפסולת הכואבת והנוראית שמזהמת לנו את המוח ואת החיים.

דפי בוקר ההתחלה

הגרסה הראשונה של דפי בוקר התחילה עם דורתיאה בראנד בספר "Becoming a Writer". ג'וליה קמרון השתמשה בהם, נתנה להם את שמם, וחשפה אותם לעולם כחלק מ"דרך האמן".

בראנד משתמשת בהם ככלי לרתום את הלא-מודע (שהוא החלק היוצר) ולְאַמֵן את עצמנו בלשבת ולכתוב. זמן הדמדומים בין שינה לערות אמור לעזור לנו לגשת בקלות גדולה יותר ללא-מודע, ולמוסס בקלות רבה יותר את המודע ואת התנגדויותיו.

קמרון  קוראת להם גם "ניקוז מוח" כי לזה הם משמשים. להוציא החוצה את הרעש שעומד ביננו ובין היצירה שלנו. כל הדאגות, המחשבות, ההתלבטויות, הסיפורים והרשימות שמנדנדים לנו, שלא מפסיקים עד שניתן להם תשומת לב, ומפריעים לנו ליצור.

דפי בוקר הם הכלי הכי חשוב בתהליך השיקום היצירתי שהיא יצרה וכדבריה "דפי בוקר אינם עניין למשא ומתן". אסור לוותר עליהם. אסור לדלג עליהם. אסור לדחות אותם.

פשוטים וחשובים

הם כל-כך חשובים ובו זמנית כל-כך פשוטים.

סה"כ קמים בבוקר וכותבים שלושה עמודים בכתב-יד. שלושה עמודים של זרם התודעה. מה שעולה במוח יורד לדף. בלי לחשוב, בלי לנסח, בלי למחוק.  זו לא פרוזה, זו לא שירה, זה אפילו לא "יומני היקר…", זה כאמור ניקוז מוח. דומה מאוד בפעולתו לניקוז מעיים.

סיימנו לכתוב שלושה עמודים? אפשר לסגור את המחברת, להניח את העט ולהתחיל את היום.

אם זה כל-כך פשוט אז מה התועלת?

ה'תועלת' או יותר נכון החשיבות של הדפים היא עצומה.

קודם כל דפי בוקר מלמדים אותנו להופיע על הדף יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום. לא משנה מצב הרוח שלנו, מצב הבריאות שלנו, מצב השינה שלנו, מצב המזווה שלנו, מצב ערמת הכלים המלוכלכת בכיור שלנו.

שנית, דפי בוקר הם המקום שבו היד מתרגלת תנועה על הדף עם זרם התודעה. פעולה הכרחית למי שרוצה לכתוב.

שלישית, מכיוון שזהו זרם תודעה ולא ניסיון לכתוב משהו ברור, מסודר ומקצועי, הצנזור המרושע שלנו, שמאז ומעולם לא האמין בנו וחושב שאנחנו חסרי כישרון, טיפשים ושעדיף שפשוט נשתוק, נעמוד בצד ונבזבז כמה שפחות חמצן, לא באמת יכול לבקר אותנו. בדפי בוקר אנחנו לא אמורים להראות שום כישרון, חוכמה או תועלת, ולכן אין לו באמת מה לומר.

רביעית, כשהצנזור עומד בצד ושותק, באים ועולים קולות אחרים שקיימים בנו. הקולות השקטים והעדינים יותר שלרוב הושתקו על ידי קולו הרועם והצדקני של הצנזור. ג'וליה קמרון קוראת להם קולות האמן שלנו. קולות הילד הפנימי הסקרן, המתלהב, החוקר, הרגיש שבתוכנו. הקול שרק מחכה שנשתיק את הצנזור, שלא מבין כלום מהחיים שלו, וניתן לו, לקול האמיתי שלנו, לצאת החוצה.

חמישית, אבל לא אחרונה, בדפי בוקר אנחנו יוצרים קשר עם עצמנו. עם החוכמה הפנימית העמוקה, עם הלא-מודע הקולקטיבי, עם הניצוץ האלוהי, או איך שתבחרו לקרוא לזה. אי אפשר לכתוב כל-כך הרבה, אי אפשר לחזור שוב ושוב ולהיות במרחב פתוח ומאפשר מבלי להתחבר חזרה אל עצמנו. אל הכוח הפנימי שהוא מי שאנחנו באמת.

נשמע נהדר, לא? אז למה לא כולם עושים את זה?

זהירות, התנגדות!

למה לא כולם כותבים דפי בוקר? למה אתם לא עזבתם הכל כבר עכשיו והלכתם לקנות מחברת או למצוא אחת מתאימה בין כל המחברות שיש לכם בארון?

נתחיל מהקטע הקל. מהתירוץ הבנאלי. דפי בוקר חייבים להיכתב בבוקר. זאת אומרת לקום חצי שעה מוקדם יותר ולהתיישב לכתוב. ולמי, לכל הרוחות, יש כוח, זמן או חשק לעשות את זה? נכון?

לא נכון.

תראו, בואו נודה באמת, אם יש משהו שהוא מספיק חשוב לנו, אנחנו נקום בשבילו גם שעה מוקדם יותר, ונעשה אותו גם אם אנחנו לא רוצים. לחופשה בקאריביים נקום גם בשתיים לפנות בוקר, לעבודה שמשלמת לנו את המשכנתא ושמה אוכל בצלחת של הילדים שלנו נלך גם אם היא שואבת כל טיפת חיות מתוכנו. למען מטרה נעלה נלך גם ארבעים שנה במדבר.

אז יאללה, שחררו את התירוץ הזה, הוא לא רלוונטי. נכון, להתחיל לכתוב דפי בוקר עשוי להיות אתגר, אולי אפילו אתגר מטורף, אבל זה לא בלתי אפשרי, ובכלל איפה חוש ההרפתקנות שלכם? המרדנות? האהבה כלפי עצמכם?

יפה, סיכמנו. אין לי זמן/ כוח/ חשק לא רלוונטי, שמנו את זה בצד. עכשיו בואו נדבר על הסיבה האמיתית שלא כולם כותבים דפי בוקר.

מה אנחנו הולכים לגלות בתוך הראש שלנו

הסיבה לכך שלא כולם כותבים דפי בוקר, היא כי זה מפחיד.

כי להתחבר לכוח הפנימי שלנו זה מפחיד. מה עושים עם כל-כך הרבה עוצמה?

כי השקט שנוצר כשהצנזור סוף סוף שותק, יכול להוביל לחוסר אוריינטציה מוחלט, ואנחנו כבר לא יודעים מי אנחנו באמת.

כי מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על החיים שלנו? מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על אנשים שאנחנו אוהבים? מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על עצמנו?

אז אני ארגיע אתכם. כל הדברים האלה הולכים לקרות לנו כשאנחנו כותבים דפי בוקר. אולי לא ישר בימים הראשונים, אולי זה ייקח שבוע, עשרה ימים. אבל זה יגיע.

אנחנו הולכים לגלות בתוכנו עוצמות וחולשות, ולא לדעת מי אנחנו בכלל, ובו זמנית לדעת מי אנחנו בדיוק עד אחרונת המולקולות בדנ"א שלנו, ואנחנו כמובן הולכים להעלות את הבוץ הלח, הרקוב, עם התולעים, השורשים המתים והזרעים שעדיין לא נבטו בתוכנו, ולהוציא לשמש. ואז לחזור פנימה ולחפור עמוק יותר אל האפלה. היכן ששוכנים הצללים, המפלצות, רוחות הרפאים והפצעים שלא מפסיקים לדמם.

זו האמת. ואם אתם מתנגדים לדפי הבוקר ולא רוצים לעשות אותם כי זה מפחיד, אתם צודקים.

אז למה בכל זאת לכתוב דפי בוקר?

כי מלבד הסיבות שכתבתי למעלה, דפי בוקר משחררים ומקלים עלינו את העומס של החיים. וזו לא רק הקלה נפשית, אתם הולכים להרגיש הקלה פיזית בגוף. אחרי הכתיבה אתם הולכים להרגיש הקלה בכל מקום שבו אתם מחזיקים את המתח, הדאגות והדברים שאתם לא יכולים לומר. אם זה במוח, אם זה בבטן, אם זה מאחורי הריאה הימנית, בפינה התחתונה.

אז אם אתם מרגישים איזו התרגשות קטנה בפנים, איזה פעפוע של עניין בבטן או בלב, וזה לא גזים מהפלאפל של אתמול, השאלות הבאות שלכם יהיו:

איך עושים דפי בוקר?

1. קמים בבוקר
2. לוקחים את המחברת
3. כותבים

ואז חוזרים על הפעולות ביום שלמחרת, וביום שלמחרת, וביום שלמחרת.

כמה כותבים?

דורתיאה בראנד אמרה לכתוב עד שזה מפסיק להיות קל וכל יום למתוח את הגבול עוד ועוד.

ג'וליה קמרון קבעה שלושה עמודים של A4, וכך גם אני כותבת. זה מוריד את הלחץ ואת הבדיקה העצמית. נותן גבולות ברורים שמספקים שקט ומאפשרים התמדה.

על מה כותבים?

על כל מה שיש לכם במוח, בלב ובבטן ורוצה לצאת.

לא משנה מה, אתם יכולים לכתוב אותו.

תלונות על הבוסית / בן הזוג / הורים /ילדים / חברים / פוליטיקאים / מס הכנסה…

רשימת כל מה שאתם צריכים לעשות היום, מתי וכמה זמן ואיך תספיקו הכל

בעיות שיש לכם, ושמדאיגות אתכם, וכל מה שקראתם עליהן באינטרנט, ומה יעצו לכם לעשות, וכמה רע, וחסרי אונים וקטנים הרגשתם, ולמה הרגשתם חסרי אונים וקטנים, ומה זה אומר עליכם, ואם ההורים שלכם היו מגדלים אתכם אחרת אז בטח…

ההרצאה / המופע / הסרט שראיתם אתמול ואיך היה, ומי היה, ומה הבנתם, ואיך הרגשתם, ולמה בחיים לא תלכו שוב

הדייט הגרוע, הסקס המעולה, האוכל הנפלא, השיחה המעליבה, העייפות, כאבי הראש, הקניות, הבחירות, האהבה, הניקיונות, הזיכרון מגיל ארבע שצץ פתאום, הדיאטה, הנסיעה לחתונה, הטיול בצפון, הכאב המציק בכתף, לעזוב או להישאר…

אין שום דבר שעולה לכם בראש ולא יכול לרדת אל דפי הבוקר. שום דבר! דפי הבוקר מקבלים הכל לתוכם, כמו אוקיינוס רחב שלעולם לא יתמלא, ונשאר פתוח לכל היריקות, הדמעות והזיעה שתשפכו לתוכו.

איך כותבים?

מחברת ועט, אפשר גם דפדפת או בלוק כתיבה. אני מוצאת שמחברת ספירלה, הכי פשוטה וזולה, עושה את העבודה מעולה.

כותבים ביד, לא במחשב.

כותבים ברצף.

כותבים מה שיוצא.

לא מתעכבים על טעויות כתיב, סימני פיסוק, כתב ברור, סדר, רצף והגיון, נושא, נשוא, מושא וכו'

לא מנסים להוציא תובנות והבנות, לא מתאמצים בכלל.

ואם אין על מה לכתוב, כותבים "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…." עד שיש שלושה עמודים מלאים.

האם אפשר לתת למישהו לקרוא את דפי הבוקר?

לא!

בשום פנים ואופן לא!

לא! חד משמעי, ברור, מוחלט וסופי.

אפילו אנחנו לא צריכים לקרוא את דפי הבוקר שלנו.

דפי הבוקר הם ריקון מוח, הם תהליך שבו אנחנו מתאמנים בחזרה לעצמנו. הוא שלנו ושלנו בלבד, ואף אחד, פשוט אף אחד, לא צריך לקרוא את זה. זה הכלל הראשון של הכתיבה.

מתחילים?

אם תאפשרו להם, דפי הבוקר עשויים ויכולים לשנות חיים ולהפוך אותם לטובים ולמחוברים יותר.

אני ממליצה בחום לצאת להרפתקה הזו. לתת לחששות להיות, ובו זמנית לגייס אומץ, תמימות, ומשחקיות ופשוט לצאת לדרך.

לכו תמצאו את המחברת המתאימה, הצמידו לה עט ומחר בבוקר התחילו לכתוב דפי בוקר.