אנחנו לא כותבים כדי להיות מובנים. אנחנו כותבים כדי להבין – סיסיל דיי לואיס
למה אנחנו כותבים? כדי להבין.
אם אנחנו מבינים משהו, אין לנו צורך לשבת לכתוב עליו. זה אפילו די משעמם לשבת ולכתוב על משהו שאנחנו מבינים ויודעים. כמו לקרוא במשך חודשיים את אותו סיפור לפני השינה לילד. טוב, הבנו! לקוף יש בעיה!
וזה לא רק השעמום המוחי, זה יותר מכך. כתיבה הרי דורשת מאמץ. היא דורשת שנסדר לה מקום, נפנה לה זמן, נשקיט את הגוף כדי שנוכל לשבת בשקט, נלחם ונאבק בכל ההתנגדויות שעולות בתוכנו, וזה עוד לפני שהתחלנו לכתוב.
כל המאמץ הזה ואז עוד לשבת ולכתוב על משהו שכבר לא ממש מעניין אותנו?
לא תודה.
את הכתיבה שלנו אנחנו משאירים לתהליך המסובך של לנסות להבין. להבין את הרגשות שלנו, להבין את החרדות שלנו, להבין את הטעויות שלנו, את הכאבים, את הפחדים, את השמחות.
כתיבה מאפשרת הבנה
כשאנחנו כותבים אנחנו יכולים להתחיל להבין למה אנחנו אוכלים גם כשאנחנו לא רעבים והאוכל לא ממש טעים לנו. למה אנחנו נשארים עם בן-זוג שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו. למה בא לנו לחנוק את הבוס שלנו. למה אחרי קיום של עשרות אלפי שנים, מדע מתקדם והארות רוחניות כבירות, האנושות עדיין ממשיכה לפגוע בעצמה ובכל מה שסביבה.
הכתיבה מאפשרת לנו להבין את השאלות האנושיות, קטנות וגדולות, שיושבות לנו באחורי הראש או קצת מעל הלב, ולא נותנות לנו מנוחה. הן יכולות לצוץ לפתע משום מקום, והן יכולות להיות שם מגיל ארבע, מביטות בנו בתהייה ושואלות 'למה?'.
כי הכתיבה, בניגוד לחשיבה, עוזרת לנו לתחם את ההבנות, להנכיח אותן, לתת להן עדות. ליישם אותן. זה הרי כתוב, אנחנו רואים את זה מול העיניים בדיו שחור על נייר. כמו שאנחנו רואים את הפסוקים של התורה, כמו הנוסחאות המתמטיות שעוזרות לנו לחשב את העולם, כמו קבלה על כל הקניות שעשינו עכשיו. אי אפשר להתחמק מזה, זה שם, כתוב.
כשאני כותבת, זה עוזר לי לסגור עניינים עם אנשים מהעבר ומההווה שלי. עם בחירות, טעויות ושטויות שעשיתי. עם חרדות שמעירות אותי בשתיים לפנות בוקר, מתיישבות לי על החזה, ולא נותנות לי לנשום. עם הרגשות העמוקים, הכבדים, שנעים בתוך הנהרות האפלים בתוכי.
אני יכולה לחפור במוחי ימים ושבועות על משהו, אבל רק כשאני לוקחת את המחברת ומתחילה לכתוב אני מצליחה באמת להבין, באמת להשלים, באמת לסגור ולשחרר, ולהמשיך הלאה לשאלה הבאה.
העולם שלנו יותר ערפל משמיים בהירים. יש בו יותר תהיות מהבנות, יותר שאלות מתשובות. אנחנו יצורים מורכבים, החיים בעולם עצום מעבר להבנתנו, יפיפה ונורא כאחד. ורובנו רק מנסים להבין את המשמעות של קיומנו האנושי.
כשנבין אותה, נזכה להארה ונהפוך להיות בודהה. אז נוכל לשבת שלווים מתחת לעץ, וסוף סוף לא נצטרך לכתוב יותר.
כוחן של מילים
המילים שלנו חשובות.
אני לא בטוחה שאנחנו מבינים עד כמה מילים הן בסיסיות, עוצמתיות וקריטיות בחיים שלנו.
אני קצת אובססיבית בעניין הזה, ולא רק כשאני כותבת, אלא גם כשאני מדברת או סתם חושבת. אם כי במחשבות לא תמיד קל לשים לב למילים. מחשבות הן מטבען מהירות וחמקמקות, באות והולכות, וקשה לנו לעצור ולתפוס אותן. כמו פרפרים או יתושים, צריך להיות דוממים כציידים אם רוצים ללכוד אותן.
מילים בוראות מילים הורסות
מילים יכולות לברוא ולהרוס עולמות. מכירים את האימרה "חיים ומוות ביד הלשון"? זה בדיוק זה.
לפי התורה, אלוהים ברא את העולם במילים.
בניגוד למיתולוגיות אחרות, האלוהים של היהדות, לא חצב את העולם מאבן, לא הזדווג עם ישות אחרת וממנה נולד העולם, לא נלחם והרג כוח אדיר שהיה לפניו, לא ערבב יסודות קדומים. הוא אמר מילה, והמילה הזו נוצרה בחומר, "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר."
זו העוצמה של המילים, אנחנו אומרים אותן והן קמות לחיים. מתגשמות בעולם החומרי.
כמו אלוהים אנחנו בוראים והורסים עולמות בעזרת המילים שלנו. הן הביטוי הגשמי של כל דבר בעולם שלנו. דרכן אנחנו חושבים, נותנים שם לרגשות שלנו, מבטאים את עצמנו, מתקשרים עם אחרים ובעצם יוצרים את העולם שלנו.
כישוף שחור כישוף לבן
דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות" רואה במילים כוח שיכול לכשף אנשים לטוב ולרע.
כשאנחנו יורדים על מישהו, פוגעים בו, מעליבים אותו, גם אם רק בצחוק, גם אם רק להקנטה, אנחנו מטילים עליו כישוף שחור שהורס, שפוגע, שמשפיל ומקטין אותו. מכווץ את העולם שסביבו, מכווץ את ליבו.
כשאנחנו אומרים מילים מתוך אהבה וחמלה, מתוך קשב ואמפתיה. מתוך הבנה שכולנו בעצם הולכים חצי עיוורים בעולם הזה, ולכן שותפים לבלבול ולטעויות, אנחנו מטילים כישוף לבן. זהו כישוף שמאיר, שמקדם, שפותח את העולם, ומרים ומעודד את האדם.
ניסוי עם מילים
אם אתם רוצים לעשות ניסוי ולבדוק את הכוח שיש למילים עלינו, שבו רגע בשקט, והתחילו לומר לעצמכם מילים. אמרו "טיפש" אמרו "מופרעת" אמרו "בכיין" אמרו "שמנה". אמרו כל מילה שהעליבה ופגע בכם כשהייתם ילדים. מילים שאתם אומרים לעצמכם כשאתם עושים טעויות, נכשלים או לא עומדים בציפיות של עצמכם. מילים שהצנזור הפנימי שלכם אומר.
עכשיו שימו לב לגוף שלכם, שימו לב לרגשות שעולים בכם, שימו לב לדימויים שצפים. האם הגוף שלכם זקוף או כפוף? האם החזה שלכם פתוח או סגור? האם אתם נושמים עמוקות או בקושי מכניסים אוויר פנימה? האם השרירים שלכם מכווצים או רפויים? האם אתם מרגישים טוב? מלאי שמחה ואנרגיה ורק רוצים לצאת לעולם ולעשות את שלכם?
שימו לב לרגליים, לידיים, לכתפיים, לגרון. האם המילים האלה גרמו לכם לחייך או לרצות לזחול מתחת לרצפה ולהיעלם? האם הן הרגישו כמו טפיחה על השכם או אגרוף בבטן? האם העולם נעשה בהיר ומואר או חשוך ואפל?
עכשיו אמרו מילים שהילד הפנימי שלכם היה רוצה לשמוע. אמרו "אהוב" אמרו "מצחיקה" אמרו "מוכשר" אמרו "אמיצה". אמרו כל מילה שעודדה אתכם כשהייתם קטנים או שמעודדת אתכם עכשיו. חישבו על המילים שההורים האידיאלים שלכם היו אומרים לכם.
עכשיו שימו לב לגוף שלכם, שימו לב לרגשות שעולים בכם, שימו לב לדימויים שצפים. האם הגוף שלכם פתוח או סגור? האם הכתפיים שלכם מרגישות כמו בטון משוריין או כמו כרית רכה? האם הלסת שלכם קפוצה או שיש לכם חיוך קטן על השפתיים? האם אתם שקועים בתוך הגוף שלכם או צפים בתוכו? האם אתם מרגישים טוב? עם שמחה ואנרגיה ומוכנים לצאת לעולם ולעשות את שלכם?
שימו לב לרגליים, לידיים, לכתפיים, לגרון. האם המילים האלה גרמו לכם לרצות לרוץ ולהתחבא או לצאת להסתובב בעולם? האם הן הרגישו כמו נזיפה דוקרת או כמו לטיפה רכה? האם העולם נעשה חשוך ואפל או שאור נוסף נכנס אליו?
זו העוצמה של מילים.
חומר הגלם של הכותבים
אנו ככותבים אמורים לשים לב למילים כפליים מכל אדם אחר. מילים הן חומר הגלם שלנו. כמו שחימר הוא חומר הגלם של קרמיקאים, כמו שבד הוא חומר הגלם של תופרים. בלעדיהן אין לנו כלום. איתן יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. כשיש לנו מילים אנחנו יכולים לכתוב לעד.
כיצד מפתחים מודעות למילים?
על ידי הקשבה. על ידי השקטה של הקולות בתוכנו והקשבה. וכמובן על ידי כתיבה.
זה לא פשוט להיות מוכנים לשמוע. אנחנו הרי מוצפים במילים כל הזמן. לרוב הן עוברות מעלינו. הגוף הטוב והחכם שלנו יודע מה הוא עושה, וגם פה הוא שומר עלינו, אם מעומס מנטלי ואם מכאב רגשי.
אך זה הזמן להקשיב.
אם אתם מתקשים להקשיב לקולות שבתוככם, או למילים שאתם מדברים לאחרים, הקשיבו בהתחלה לאחרים. לעמיתה בעבודה שמספרת על סוף השבוע שהיה לה עם בן-זוגה. לחבר שמספר לכם על אביו החולה. או לילדה שלכם מספרת על מה קרה לה בגן.
שימו לב למילים שלהם. לסיפורים שהם מספרים לכם. שימו לב איך המילים גורמות לכם להרגיש.
כתבו את הדברים האלה בדפי בוקר, או במחברת הכתיבה שלכם. כתיבה כתמיד עוזרת לנו להבין, מקרקעת ומדייקת אותנו.
מילים משנות עולם
לאט לאט אתם תתחילו לשים לב לצורה שבה אנשים משתמשים במילים. בשיחות עם אחרים, בספרים, בתקשורת. אתם תראו את הכוח שיש להן. אתם תראו כמעט מיד מתי מוטל אותו כישוף שחור שהופך את העולם לאפל, ומתי אור נשלח מאותו אדם החוצה להאיר את העולם.
אתם תראו את השינוי בכתיבה שלכם. איך היא הופכת מדויקת יותר, בהירה יותר. אם אתם כותבים סיפורים אתם תראו איך הדיאלוגים שלכם מתחדדים. איך כל דמות מקבלת יכולת ביטוי שמתאימה לה יותר.
ואתם תראו שאתם מתחילים לשנות את הצורה שאתם מתייחסים למילים. אתם תראו כמה עוצמה יש בהן, כמה עוצמה יש לכם. העוצמה להפסיק להקשיב או לעצור את האדם שמשתמש במילים שפוגעות בכם ומחשיכות את העולם סביבכם. ועוצמה להפיץ אור מתוך עצמכם. אור שיעזור ויקדם אתכם ואת האנשים שסביבכם.
מילים בוראות והורסות עולמות.
הן מרכיבות את המחשבות שלנו, והמחשבות שלנו יוצרות את החיים שלנו.
מילים הן חשובות. הן עוצמתיות. הן קסם אמיתי שנמצא בכולנו. שימו לב אליהן.
הגיבורים שלי
מי הגיבורים שלכם? מי האנשים שמהווים עבורכם מודל חיקוי? שהמעשים שלהם הם השראה בשבילכם. מי האנשים שמושיטים לכם יד, גם אם רק אנרגטית, ומעודדים אתכם להמשיך?
כתיבה של הגיבורים שלנו עוזרת לראות את העולם באור אופטימי, וכמקום של אפשרויות והגשמה. אנחנו מסתכלים על האנשים האלה, על הדרך שהם עשו, על הקשיים איתם התמודדו, על מה עוזר להם להמשיך ומקבלים עידוד ונחמה.
כששאלתי את עצמי מי הגיבורים שלי, התקשיתי לחשוב על מישהו, שלא לדבר על מישהי. אולי הדאלי לאמה? נלסון מנדלה? אופרה ווינפרי?
אין ספק שאני מעריצה את מה שהם עשו או עושים. הערצה מתוך הערכה, התפעלות והוקרת תודה. אבל האם הם הגיבורים שלי?
ההערצה שלי אליהם קצת מרוחקת.
אלה אנשים גדולים מהחיים. שעשו דברים ענקיים והביאו לשינוי בעולם. הם השפיעו על אלפי ומיליוני אנשים. הם מעל ומעבר לליגה שלי. אני בכלל לא שם. הם לא באמת מניעים בי את הרצון לקום ולעשות את שלי. אלא להיפך, המחשבה עליהם גורמת לי לשיתוק. איך אני בכלל אוכל להשתוות להם?
מיהם גיבורים
אז התחלתי לחפש קרוב אליי. אנשים רגילים, שפרצו איזה אופק בחייהם. שמצליחים להתעלות מעל נסיבות אישיות, חברתיות או תרבותיות והולכים בדרך המפחידה של גילוי עצמי ועשייה שמהדהדת בהם.
אנשים שמהווים בשבילי השראה ללא היראה שבדרך כלל נלווית לדמויות מיתיות וגדולות מהחיים.
אנשים שאני יכולה לשבת איתם, במציאות או בדמיון, לכוס תה או קפה או בירה אם הם מעדיפים ופשוט לדבר בכנות, מלב אל לב, כחברים טובים וותיקים.
עכשיו זה מאוד תלוי בנו עם מי אנחנו עשויים להרגיש בנוח. יש ביננו שיכולים לראות את עצמם יושבים לשיחה חברית עם מרגרט אטווד או עם וורן באפט. ויש שהגיבורה שלהם תהיה בת-הדודה שפתחה עסק קטן ומצליח לקדרות או הגיס שהצליח אחרי שנים להוריד 30 קילו במשקל ולהציל לעצמו את החיים.
זהו הגיבור
כשאנחנו בוחנים את הגיבורים שלנו, אנחנו מבינים שאין להם כוחות על, וגם לרוב לא איזו גאונות של פעם בדור.
אנחנו מבינים שגם הם נאבקים עם עצמם. נופלים לספקות, עושים טעויות, מתייאשים.
אבל העשייה שלהם והדבקות שלהם בה מאירה עלינו איזו תקווה רכה. מהם אנחנו לומדים שאנחנו מספיקים וטובים בדיוק כמו שאנחנו , ומתעודדים להמשיך עם העשייה שלנו.
אם אדם גורם לכם לפיק ברכיים ולתחושה של אפסות הוא לא גיבור ולא מישהו להעריץ בשלב זה, אולי עוד כמה שנים.
אל תחליטו כי אדם מסוים הוא הגיבור שלכם מתוך תחושת מחויבות, או כי כולם מעריצים אותו. מאוד חשוב להיות כנים ואמיתיים.
חפשו את האנשים שאתם רוצים להיות כמוהם, וגם מאמינים שאתם יכולים להיות כמוהם.
האנשים היחידים שאתם צריכים להכניס לרשימה שלכם הם אנשים שגורמים לכם להתיישר, להאמין בעצמכם, ולראות עתיד טוב ומוגשם יותר.
אלה הם בעצם גיבורים. לא אלה שניצחו מפלצות ועלו מהשאול. אלא אלה שגורמים לנו להאמין שאנחנו יכולים לנצח מפלצות ולהעלות מהשאול.
ככה משחקים:
1. חפשו אנשים שאתם מעריכים את מה שהם עושים. חפשו במשפחה שלכם, בקרב החברים או העמיתים שלכם לעבודה. אולי אנשים שאתם עוקבים אחריהם באחת המדיות החברתיות.
2. בדקו עם עצמכם האם אתם מרגישים בטוחים עם אותו אדם. אם הייתם נפגשים איתו או איתה האם הייתם יכולים להיות חברים טובים?
3. אם כן, כתבו למה האדם הזה הוא הגיבור שלכם. מה הוא או היא עושים שמעיר גם בכם את הרצון ואת האמונה. שגורם לכם להרגיש טוב יותר עם עצמכם ולרצות לעשות. חפשו בגיבורים שלכם איכויות שאתם מזהים בעצמכם ויכולים לפתח ולחזק.
4. כדאי לצרף תמונה של האדם הזה. ציטוט או כל דבר שיחבר אתכם יותר.
5. כתבו לפחות חמישה גיבורים.
6. זכרו שגיבורים הם אנשים שגורמים לנו להרגיש כגיבורים. אלה אנשים שמעצמים אותנו.
7. המשיכו לחפש אחרי גיבורים נוספים והוסיפו אותם לרשימה שלכם. זה לא משנה אם הרשימה שלכם ארוכה או אם היא קצרה וסלקטיבית, כל עוד היא כנה ואמיתית.
אף פעם אל תרכבו על אופניים כשהבלמים פועלים. אם משהו מוכיח את עצמו כקשה מדי ותרו ועשו משהו אחר… אבל הכתיבה היא כולה התמדה, עליכם לדבוק בה – ג'ף דייר
יש פעמים שבהם פשוט צריך לוותר ולשחרר.
ימים שבהם שום דבר לא הולך והכתיבה לא זזה.
כמו לרכב על אופניים עם בלמים. הכל נעשה קשה ואיטי יותר. אנחנו מנסים בכל הכוח אבל בקושי מתקדמים. אנחנו ממשיכים ולא מוותרים, מזכירים לעצמנו להתמיד, כי אם נתמיד נוכל לפרוץ את המחסום. אבל כל מילה נופלת לנייר כמו לבנת בטון, כל משפט משתרך לאורך השורה, כמו חוצה את הסהרה.
לא משנה כמה אנחנו דוחפים זה פשוט קשה מדי. משהו שם בפנים עוצר אותנו. משהו בתוכנו הרים את בלם היד וקבע שאנחנו לא זזים מפה בינתיים.
אולי זו עייפות החומר, ואנחנו תשושים פיזית. לרוב זו עייפות נפשית.
כנראה רוקנו את כל המשאבים הפנימיים שלנו ולא מילאנו אותם חזרה. או אולי יש שם משהו רגשי שיושב בתוכנו. משהו שהתעלמנו ממנו יותר מדי זמן. אבל למשהו הזה כבר נמאס והוא החליט לחסום את כל נתיבי היצירה שלנו עד שניתן לו את תשומת הלב לה הוא זקוק.
במקרים כאלה התמדה או התעקשות לא יעזרו.
שבועיים בלי לכתוב
אני יוצאת עכשיו מכמעט שבועיים של חוסר כתיבה. חוסר רצון עמוק לכתוב, ליצור, לצלם, להתעניין, להשקיע או להתקרב לכתיבה.
בהתחלה הדחקתי. אמרתי יעבור. עשיתי תרגילי כתיבה ונראה שהאנרגיה עלתה מעט, אבל תוך רגעים התפוגגה.
נלחצתי מעט. ואז נלחצתי הרבה. והרבה מחשבות יותר מדי דרמטיות עברו לי בראש. על קץ הכתיבה, וקץ היצירה, ולמה התחלתי? ומה עשיתי לעצמי? ומה יהיה עכשיו? ומה זה אומר עליי? וכל הקולות המבוהלים, והכועסים, והחרדתים שבתוכי קיבלו לפתע את כל הבמה ועפו על עצמם.
ניסיתי לעקוף את החסימה. לשכנע אותה, לרכך אותה, לבוא לה בהפוכה. לא עזר.
ואז החלטתי להקשיב לה, להתנגדות שהתיישבה לי באמצע החיים, ושחררתי. ויתרתי. הורדתי ידיים והתרחקתי.
הזכרתי לעצמי שלוותר לא אומר להפסיק לתמיד. לשחרר למספר שעות או ימים לא אומר להרים ידיים. יש משהו בתוכי שכרגע לא מוכן להמשיך. הוא בא לומר לי משהו וכל מה שעלי לעשות זה להקשיב.
אז הקשבתי.
כתיבה היא כל כולה התמדה. היא לחזור כל יום לדף. היא דבקות בעצמנו ובמה שפועם בתוכנו. כמו ריצה למרחקים ארוכים. אבל גם רצי מרתון לוקחים הפסקות ונחים. הפסקה או מנוחה לא פוסלים ומוחקים את כל מה שעשינו עד עכשיו.
כשזה קשה מדי זה סימן לנוח. כששום דבר, אבל שום דבר לא הולך, זה סימן לשחרר.
עשו משהו אחר. ציירו, אפו עוגה, נקו את הארונות של המטבח, צאו להליכה ארוכה או שכבו על השטיח באיברים פשוקים, בשאווסאנה פשוטה וטובה, ורק נשמו.
הרצון לכתוב יחזור. כמו גאות אחרי השפל. כמו היום אחרי הלילה.
לכתוב את הסיפורים שבתוכנו
לכולנו יש סיפורים בתוכנו.
החיים שלנו הם רצף של מיליוני סיפורים קצרים. דרמות יומיות, קומדיות מצבים, טרגדיות קטנות.
סיפורים זה מה שאנחנו מספרים כששואלים אותנו איך היה היום שלנו.
קמתי היום עצובה. אני אפילו לא יודעת למה. לא יכולתי פשוט להתיישב לשולחן ולהתחיל לעבוד. בסוף המדיטציה הבנתי שאני צריכה לצאת החוצה, לשבת בחוץ, לכתוב בחוץ. יצאתי לספסל בקצה הישוב. האורנים הגבוהים הגנו עלי מפני השמש, ומדי פעם רוח נעימה הגיעה. בעשר, רוב צווחות הבוקר, הקריאות והציוצים נרגעו, ונותרו רק מיליוני הצרצורים בעשב היבש. כמו להקת מיתרים שנתקעה על אותו אקורד. בינתיים הספקתי לכתוב הרבה. אני כבר לא עצובה.
הסופר אנדראה דוּבּוּס אמר "סיפורים קצרים הם מה שהחברים שלנו מספרים לנו כשכואב להם או כשהם שמחים, כשהם זועמים או כשבוערת בהם תשוקה, כשיש להם כמיהות או כשהם מוחים על אי צדק."
אנחנו יכולים להקשיב שעה ארוכה לחברה שמתלוננת על החמות שלה ולשמוע סיפורים על כאב, אהבה, חוסר-אונים, תסכול וכעס. אולי אפילו נבין כמה דברים על החברה שלנו ועל החמות שלה, ועל מערכות יחסים, ואיך העולם תמיד יעזור לנו לראות את עצמנו, ויציב מולנו מראות אנושיות.
כתיבה של סיפורים
יהיה לנו קל יותר לראות ולהבין את הסיפורים האלה אם נכתוב אותם. אפשר לכתוב אותם בדפי בוקר, ביומן לפני השינה או במחברת הכתיבה שלנו במהלך היום.
כתיבה של הסיפורים שלנו עוזרת לנו לראות את עצמנו. להבין את החיים שלנו, לראות את כל רוחבם ועומקם. את מיליוני הקשרים וההקשרים שיש לנו עם העולם. בכתיבת סיפורים החיים מפסיקים להיות משהו מעורפל וערטילאי הנע בכוח האינרציה שהתחילה עם לידתנו.
כשאנחנו כותבים את הסיפורים שלנו, אנחנו מתעדים את החיים שלנו. מנכיחים את עצמנו, קובעים עוגנים ביקום העצום הזה ובעולם שגורם לנו להרגיש לפעמים חסרי חשיבות ומשמעות. אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי הם חשובים לנו. וכי אנחנו חשובים.
אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי כשאנחנו מניחים אותם על הנייר הם מקבלים אור, ואור מביא הבנה והבנה עוזרת לנו להתקדם ולהתפתח ולצמוח. ומכיוון שהעולם תמיד נמצא בתנועה אם לא צומחים אז נובלים, וצמיחה עשויה להציל אותנו, ואז אולי גם להציל אחרים.
אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי מתחתם יש סיפורים נוספים, ישנים יותר, עמוקים יותר. ולא נוכל להגיע אל הסיפורים הישנים האלה אם לא נוריד את הסיפורים שיושבים מעליהם.
אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי לסחוב אותם בבטן, בלב, בראש ומאחורי הריאות זה כבד ומעייף. עדיף להוציא אותם למחברת או למחשב שהם יסחבו קצת את הכובד הזה.
אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו לא כי מישהו אחר יקרא אותם או שהם יביאו לנו הרבה כסף. אולי מישהו יקרא אותם והם יביאו לנו הרבה כסף אבל אנחנו כותבים אותם בשבילנו.
גדולים כקטנים, פשוטים כדרמטיים, יומיומיים כמו פעם בחיים, כואבים כמו משמחים, מביכים כמו מלאי גאווה. אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי יש בתוכנו סיפורים. וסיפורים יש לספר.
ציפור ציפור: הכתיבה והחיים, הוראות הפעלה – אן למוט
מכירים את התירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו שאם רק היינו נולדים למשפחה אחרת. אם רק היו לנו הורים שמבינים אותנו, שתומכים ויודעים איך לעזור לנו עם הכישרונות ובעיות האישיוּת שלנו. אם רק היינו עוברים יותר דברים בילדות או עוברים פחות דברים בילדות אז החיים שלנו היו הרבה יותר קלים, ואנחנו היינו סופרים מצליחים, יפים ומאושרים. מכירים?
אז אן למוט נולדה למשפחה כזו. במשפחה המושלמת ליצירת כותבים פוריים, מצליחים, מיומנים, ובטוחים.
אביה היה סופר. חבריו הסופרים הסתובבו בסלון ילדותה. הספרייה הציבורית הייתה מקום לבילוי משפחתי. והיא בעצם נשמה כתיבה וספרים מילדותה. אביה אפילו עודד אותה לכתוב. מה עוד אפשר לבקש? הרי לכאורה חיי הכתיבה שלה היו אמורים להיות מושלמים או לפחות נטולי מהמורות כמו של רוב הכותבים שגדלו במשפחות ארציות יותר.
אז זהו שלא.
האמת על משפחה של סופרים
אומנם היא קיבלה כלים ועידוד שאפשרו לה להתחיל מוקדם יחסית בקריירת כתיבה, אבל נראה שעל כולנו לעבור את דרך החתחתים של הגדילה, גם אם ההורים שלנו מבינים, תומכים ומעודדים.
כי אביה של למוט אומנם היה סופר מצליח שעודד אותה לכתוב. אך לאורך ילדותה ראתה את חבריו מסיימים את הערבים המשותפים מעולפים משתייה, ואז כמה מהם הלכו והתאבדו. היא חשה שונה ולא שייכת כי אביה עבד מהבית והיה שונה משאר האבות. תמיד דאגה שאין להם מספיק כסף, ושאביה עלול להתמכר לסמים כמו שאר האנשים שהם אומנים. ובנוסף על הכל אביה לא הוריש לה שום נוסחת פלא שקשורה בכתיבה.
אז לא, משפחה אחרת לא הייתה הופכת אותנו לכותבים טובים יותר או לסופרים מפורסמים וזו רק הראשונה בסדרת האמיתות שלמוט מספרת לנו.
לא ספר קסמים
"ציפור ציפור" הוא לא מסוג הספרים שאומר לנו שאם נעשה א, ב ו-ג נצליח לכתוב ספר שהמו"לים יעמדו בתור כדי שנפרסם אותו אצלם, יתורגם ל-26 שפות, יהפוך לסדרה מהוללת, ואותנו למפורסמים, שמחים, מסופקים ומאושרים.
זהו ספר שאומר לנו את האמת כפי שהיא על כתיבה, על הוצאה לאור, על פרסום וגם קצת על החיים.
לפעמים הוא קצת מדכדך אותי, בעיקר בימים שאין לי חשק לכתוב ואני רק רוצה שפיה תבוא ובהנפה של שרביט הקסמים שלה, תהפוך את הכתיבה שלי לספר גמור, ערוך, כרוך יפה ומוזמן מראש ב-20 אלף עותקים.
ומצד שני הוא נטול בולשיט והתנחמדות. הוא נטול ענני נוצה, חדי קרן ורודים וסוכריות שנופלות מהשמיים. הוא ישיר, והוא אמיתי, והוא כואב לפעמים עד שהבטן שלי מתהפכת. אבל הוא לא משקר לי.
האמת על כתיבה
לא, החיים שלי לא יהפכו להיות סילאן וחלב שקדים במתיקות מעודנת אם הספר שלי יצא לאור. נכון, זו שאיפה כלל אנושית שיקשיבו לסיפור שלנו, שיראו אותנו, שתהיה משמעות לחיים שלנו, ואני מניחה שרוב האנשים שכותבים סיפורים רוצים שאחרים יקראו אותם, אבל יש את הפנטזיה על כתיבה ויש את האמת על כתיבה.
ואן למוט משתדלת לומר לנו את האמת על כתיבה, גם אם אנחנו לא ממש שמחים לשמוע. וזו אמת הרבה יותר טובה מהפנטזיות שלנו על פרסום וגאולה. כי האמת היא שהדבר הכי טוב בכתיבה הוא הכתיבה עצמה.
"יש דלת שכולנו רוצים לעבור דרכה, והכתיבה יכולה לעזור לכם למצוא אותה ולפתוח אותה. כתיבה יכולה לתת לכם מה שנותנת הבאת ילד לעולם, היא תגרום לכם להתחיל לשים לב, היא יכולה לעזור לכם להתרכך, יכולה להעיר אתכם."
אח, איזו מתנה נפלאה. כמה מתנות כאלה אנחנו מקבלים בחיים? מתנות שפותחות אותנו, מעירות אותנו לעולם, ויכולות להפוך אותנו לאנשים טובים ושמחים יותר?
כתיבה היא אחת מהן. גם אהבה.
פאניקה ועצות קטנות
ולא שלפתע הכתיבה נעשית קלה. הספר של למוט מלא עצות וסיפורים שמעידים על שפע של קשיים אפשריים, מהמורות יומיומיות ודרמות סבון אין סופיות. אבל היא שם איתנו לעודד אותנו ולומר לנו שזה בסדר שפתאום הבנו שאנחנו שונאים לכתוב, ושאנחנו מעבירים את השעה הראשונה של הכתיבה היומית שלנו במחשבות על כל דבר מלבד על מה שאנחנו רוצים לכתוב.
זה בסדר כי יש שיטות, ודרכים, ופעולות קטנות שאפשר לעשות שיעזרו לנו, ואם לא, אז גם זה בסדר. אפשר להתייאש ולתת לעצמנו לנוח. להתרוקן ולהתמלא.
אחת מהעצות, שעל שמה נקרא הספר, הוא לא להיכנס לפאניקה מגודל הפרויקט שלפנינו. לא לחשוב על הספר כולו, על המאמר או המחזה החשוב שאנחנו הולכים לכתוב. לזכור שכל מה שעלינו לעשות זה רק משהו קטן אחד. ציפור אחת. תיאור נוף אחד. תנועה אחת של דמות. פיסקה אחת. ככה מתקדמים. פיסקה אחר פיסקה. ציפור אחר ציפור.
ויש עוד עצות והכוונות על בניית דמויות, על כתיבת דיאלוגים, טיוטות ראשונות ומטאפורות. על איך להביט בעולם שסביבנו בעניין ובחמלה, איך להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו, ולא לקול ההיגיון המכווץ במוחנו, ואיך לתמוך בעצמנו ככותבים לאורך חיינו.
לכתוב בכל כוחנו עד סוף ימינו
למוט מורידה את הכתיבה מהפנטזיות ומהדרך שבה היא מגולמת בסרטים רומנטיים אל המציאות היום יומית. וזה עצוב וזה מצחיק עד דמעות. וזה כואב וזה מנחם גם יחד. וזה דורש מאיתנו לקחת נשימה עמוקה, לעזוב בצד חלומות בהקיץ, להשתיק המון קולות הגיוניים, ולחזור אל האהבה האמיתית שלנו, הארצית, שמחכה לנו תמיד. אל הכתיבה.
למוט מאמינה שלמרות שרובנו לא נוציא לאור את הסיפורים שלנו או נהיה מפורסים בזכותם ונוכל לקנות "בתים גדולים וכלבים גזעיים ומזלגות לדגים", עדיין עלינו לכתוב בכל כוחנו, מדי יום אם אפשר, ועד סוף ימינו. שבעצם המסירות והמחויבות יש תמורה, שאם נקדיש עצמנו לכתיבה נמצא נחמה והכוונה וחוכמה ואמת וגאווה.
סגנון כתיבה אחר
עולם הספרות מורכב מעשרות סוגות שונות (ז'אנרים).
פעם החלוקה הייתה ברורה מאוד ומצומצמת, טרגדיה, קומדיה או שירה אפית. היום הסוגות מרובות ומגוונות ולעיתים מתערבבות בתוך עצמן ומולידות סוגות חדשות.
לכל סוגה ספרותית יש את הכללים שלה. כשאנחנו מתחילים לקרוא ספר אנחנו לרוב יודעים לאן מובילים אותנו, ויכולים לבחור אם להיכנס לעולם הזה או לא. הסוגה מגדירה את הציפיות שלנו, מכינה אותנו לעלילה, ומייצרת אזור בטוח בו אנחנו יודעים את כללי המשחק של העולם אליו נכנסו, ויכולים להתמסר לסיפור ולצלול בבטחה עם הדמויות.
בסיפור פנטזיה אנחנו יודעים שקסמים, מעשי פלאים ויצורים מיוחדים הם חלק מהעולם. שחוקי הפיזיקה שלהם שונים מהחוקים במציאות שלנו, ומקבלים את כל המוזר, הקסום והשונה כעובדות.
בסיפור בלשי אנחנו מנסים לפענח את הפשע עם דמות הבלש. מחפשים רמזים בין השורות, בוחנים את הדמויות האחרות, אוספים ראיות. מוכנים לעליות ולירידות, לפשעים נוספים ולטוויסטים בעלילה, וגם מוכנים להיות מופתעים והמומים בסוף.
לעומת זאת בסיפור מסוגת הרומן הרומנטי, אנו חייבים סוף טוב. לא משנה מה. האהובים מתאחדים, הצרות לא באמת כאלה נוראיות ואנחנו אופטימיים ומחוייכים לגבי החיים.
לצאת מהגבולות שלנו
אז זה המשחק שלנו הפעם, לכתוב סיפור בסוגה שונה מזו שאנחנו רגילים אליה.
זהו משחק כיפי שעוזר לנו לצאת ממקום הכתיבה הקבוע שלנו, ולנסות משהו אחר. לכתוב בסגנון שאנחנו לא רגילים אליו, למתוח את הגבולות שלנו, לנער את היצירתיות שלנו, להכיר אפשרויות חדשות ודרכים נוספות לספר סיפור, ובעיקר לשחרר את הרצינות ואת מחסומי המושלמות וליהנות.
כשעשיתי את התרגיל הזה כתבתי סיפור בלשי על מציאת גרב ישנה מתחת למיטה, ואת ההליכה לשירותים בלילה הפכתי לסיפור מסתורין. כל הפרטים הקטנים והבנאליים, היום יומיים, קיבלו לפתע משמעות אחרת. בסיפור הבלשי הייתי צריכה להתקדם לאט, ובכל פעם לתת רק רמז אחד קטן. במיסתורין הפכתי את העולם החשוך של האמבטיה לעולם אפל ומפחיד שמשהו לא ברור קרה בו.
זה היה כיף. לשחק מחדש עם הסיפורים, להיכנס לדמות הבלש דורש הצדק מול האישה שהפקירה גרב מתחת למיטה. להתהלך בחדר החשוך לאט ובחשש מהלא נודע ששוכן בו.
ככה משחקים:
1. בוחרים סגנון כתיבה. עדיף כזה שמעולם לא התנסינו בו, ואנחנו מרגישים חופשיים לשחק איתו.
מה הסגנונות האפשריים? רומנטי, בלשי, היסטורי, מסתורין, אימה, ריאליסטי, הרפתקאות, פנטזיה, מדע בדיוני , קומיקס או כל מה שתרצו.
2. בוחרים סצנה. כל מה שעולה לכם בראש. אני מציעה לבחור סצנה פשוטה, כמו הכנת ארוחה, חיפוש המפתחות של האוטו, ניקיון הבית, יציאה עם חברים לפאב…
3. כותבים סיפור קצר.
הפכו את ההליכה היום יומית שלכם להליכה ראשונה על כוכב לכת לא ידוע. את הכנת הקפה לסצנה אירוטית מלאת חושים וטעמים. את סידור הקניות לסיפור בלשי שבו כל פריט הוא רמז לגילוי האמת.
אל תחששו להגזים, להפריז ולהתפרע. אפילו להשתטות. זו ההזדמנות להתנסות במשהו חדש במסגרת הבטוחה של המשחק.
בדקו את הגבולות של התחום, אבל אל תנסו להתחכם מדי ולשלב כמה סוגות ביחד. אנחנו רוצים לשמור על כתיבה פשוטה, קלה וזורמת, ועל הכיף וההנאה של המשחק.
מחר עשוי להיות גיהינום, אבל היום היה יום כתיבה טוב. ובימי כתיבה טובים שום דבר אחר איננו חשוב – ניל גיימן
אין על יום כתיבה מוצלח. באמת שאין. זאת אומרת, יש עוד כמה דברים נפלאים בעולם הזה, אבל בשביל מי שכותב, יום כתיבה מוצלח הוא אחד מהפסגות.
כתיבה כרוכה הרבה פעמים במאבק. אנחנו כבר יודעים שהיא תעשה לנו טוב, ובכל זאת ההתנגדות כמעט תמיד מרימה את ראשה, ועושה הכל כדי שלא נכתוב.
לפעמים זו התנגדות קטנה של 10 דקות. אבל 10 דקות מכילות מאות מחשבות שרק מנסות לעצור אותנו, להזיז אותנו, להכשיל אותנו, לגרום לנו לפקק בעצמנו ולסגת לאחור. ואם אנחנו מצליחים לעמוד בהתנגדות ולהגיע אל המחברת או המחשב, זה עשוי להרגיש כמו רצנו מרתון, או חצינו עכשיו את כל הסהרה. ואז אנחנו מתיישבים, וההימלאיה ניצבת לפנינו. מסווה את עצמה כשורות ריקות במחברת או דף לבן במחשב.
כך שאם אנחנו משווים יום כתיבה טוב לחציית הסהרה וההימלאיה, זו פשוט חגיגה. זה אושר נפלא. זו תחושת היי וסיפוק עצומה. כתבנו! הצלחנו! עשינו את זה! למי איכפת אם הבית מלוכלך ובכאוס מוחלט, הצלחתי לסיים פרק!
יום כתיבה טוב משנה הכל
אחרי יום כתיבה מוצלח, שיכול להיות גם רק שלוש או ארבע שעות ולא באמת יום, אני מתמלאת בתחושת סיפוק עצומה. זו תחושה שנובעת עמוק מתוכי. של הצלחה, של הישג. יש לי חיוך שמח על הפנים. אני רכה יותר, נחמדה יותר, אדיבה יותר. מאמינה יותר בעולם ואופטימית הרבה יותר.
אני בטוחה שאם אי פעם יעשו מחקר על יום כתיבה טוב ויבדקו את רמות ההורמונים בגוף אחרי יום כזה, בטח ימצאו שם המון אנדורפינים ואוקסיטוצין.
וההישג הזה הוא שלנו לחלוטין. כותבים כותבים לבד. רק אנחנו והלא-מודע שלנו. רק אנחנו והבאר היצירתית. רק אנחנו מול המחשב או המחברת. גם אם אחרים יכולים לתמוך בנו, אולי אפילו לתת עצה, גם אם כל הבריאה מאחורינו והאלוהים הטובים בעצמם מעודדים אותנו לכתוב, זה עדיין רק אנחנו. אם אנחנו לא נכתוב את הסיפור שלנו, אף אחד לא יכתוב אותו.
אנחנו שם, לבד בחזית. חיים על האנרגיה של עצמנו, ניזונים מהעולם הפנימי שלנו, נאבקים במפלצות של עצמנו. וכשאנחנו מצליחים. מצליחים לשבת ולכתוב. ממלאים דפים. פורצים דרך ונעים קדימה. זה פשוט נפלא. נפלא.
אופוריה גופנית
הראש כמעט באופוריה, אבל זו גם תחושה גופנית מאוד ברורה.
אחרי יום כתיבה טוב, אני מתמלאת בתחושה של יישור, שכל הכוחות שלי חזרו אליי. כל הכוחות שהתפזרו במאבק בהתנגדות, ובעשייה של דברים שאני לא ממש רוצה לעשות אבל מרגישה מחויבת, פתאום חוזרים ונאספים אליי. זו תחושה של חזרה לעוצמה.
וזו לא עוצמה שנובעת מחוזק שרירי הידיים או הרגליים וכמה משקל אני יכולה להרים. או מכמה אני חכמה, מבינה ויודעת. זו עוצמה פנימית שנובעת מכך שכשאנחנו כותבים אנחנו מחוברים ללב, לבטן, לרגשות. אלה השרירים שפועלים בכתיבה. שרירים עוצמתיים מאוד. שרירים שבזכותם אנחנו יכולים לעמוד בפני כל מה שהחיים שמים לפנינו.
ובדיוק כמו שאחרי מאה כפיפות בטן אנחנו מרגישים את שרירי הליבה של הגוף שלנו. כך בכתיבה אנחנו מתחברים לליבה הרגשית שלנו ומאמנים אותה. יש יישור. יש עוצמה. יש חוזק וכוח. הרגשה שאנחנו יכולים לעמוד בפני הכל.
ועם העוצמה הזו אין שום דבר שיכול לנו. גם אם מחר יהיה גיהינום היום היה יום כתיבה טוב.
האומן שבתוכנו או קול הילד הפנימי
ליוצרים יש אישיות כפולה.
זה מה שדורתיאה בראנד קובעת ב-"Becoming a Writer". אבל לא במובן המדאיג והפתולוגי. אלא שני חלקים עיקריים באישיות. שני קולות הכרחיים וטבעיים, שאם יודעים לעבוד איתם בצורה נכונה, שאם שומרים על איזון ביניהם, עוזרים לנו לחיות חיי שפע יצירתיים.
ב"דרך האמן" ג'וליה קמרון מכנה את שני החלקים האלה שֵכֶל הגיון ושֵכֶל אומן.
שליט העולם המודרני
שכל ההיגיון הוא השכל השלט בעולם המערבי המודרני.
זה החלק המודע, הלוגי, שחיי במציאות המוצקה והספציפית שלנו. שֵכֶל זה נוהג לפי הכללים. הוא מסודר, הוא מאורגן, הוא אוהב לאסוף דברים בקטגוריות, לתת להם תוויות ולשים אותם על המדף הנכון. הוא חושב במונחים של נכון ולא נכון, צריך ולא צריך, ראוי ולא ראוי.
שכל ההיגיון רואה בכיסא רהיט שיושבים עליו, בסוס חיה שהולכת על ארבע, בשמש כוכב פלזמה לוהטת והשיר שכתבנו אתמול בלילה ארוך מדי, פשטני מדי, רגשני מדי, לא מתחרז, לא מתאים לשום אסכולה קיימת, לכן ספק אם הוא בכלל שיר, ובכלל רק משוררים כותבים שירים, ואנחנו לא משוררים.
זה המוח הקדום שלנו, ההישרדותי. זה שרואה בכל דבר חדש או שונה סכנה. זה המוח, שכבר לפני עשרות אלפי שנים, עמד באמצע שדה פתוח וניסה להבין אם החיה שמולנו הולכת לטרוף אותנו או להשאיר אותנו בחיים. זה השכל שדואג לקיומנו. הצנזור הפנימי שלנו מופיע לעיתים קרובות כשכל ההיגיון.
היוצר הכל יכול
שֵכֶל האומן לעומת זאת הוא ילד.
הוא פועל בלא-מודע המתפרש על פני גלקסיות אינסופיות, ללא זמן או מרחב. לשכל האומן אין באמת כללים ואין לו מושג בקטגוריות כי שכל האומן רואה הכל בפעם הראשונה. רענן ותמים.
שכל האומן משוחרר ובוטח. הוא אוהב לנסות דברים חדשים, לפרק ולהרכיב מחדש מכונית עם מטוס, סוס עם ברבור, ויקינג ורובין הוד. הוא השכל שממציא דברים, שירים וסיפורים, תיאוריות ומכונות. זה השכל הסקרן שכל דבר מעניין אותו. הוא רוצה לדעת מה יש בתוך כל קופסה, למה השמש עולה כל בוקר במזרח, ומהי הדרך הטובה ביותר לטבול ביסקוויט בתה.
לשכל האומן אין נכון ולא נכון, אפשרי ובלתי אפשרי. מבחינתו יש מפלצות בארונות, השמש עולה בכל בוקר עם מרכבת סוסים דוהרים, ועקיצה מעכביש רדיואקטיבי נותנת כוחות על. לשֵכֶל אומן, המציאות היא רק אפשרות אחת מיני רבות.
שחקנים מקצועיים
כדי להבין את שכל האומן כל מה שצריך לעשות זה להסתכל על ילדים משחקים.
הם שקועים במשחק, כמו נמצאים בממד אחר. בוטחים בדמיון שלהם ומשתמשים בו בשליטה מלאה של מקצוענים. הם צריכים חרב? יש את כף העץ במטבח. הם צריכים להגיש עוגיות במשתה? מיד יכינו אותן מפלסטלינה. הם רוצים לעוף? אין בעיה, שתי ידיים קדימה וקולות של רוח מהפה והם עפים.
כשילדים משחקים, אין מקום לשכל ההיגיון. אף צנזור לא מכריז באמצע המשחק שלא באמת אפשר להילחם עם כף עץ, והעיגולים הירוקים האלה הם לא באמת עוגיות. לרוב לא נראה ילדים עוצרים באמצע משחק וחושבים "על מי אני עובד? זו לא באמת חרב". אם הם עוצרים זה כדי להביא את מגן היד מהמגירה של הסירים, או כדי לרכוב על הכרית של הספה אל ארץ אחרת.
אין כניסה להיגיון
ואתם יודעים למה אף צנזור לא עוצר את המשחק? כי הצנזור לא הוזמן לשחק.
זה לא כי הוא לא רצוי, או שאנחנו מחרימים אותו. פשוט שכל ההיגיון לא יודע לשחק. הוא לא יודע איך, וזה גם לא התפקיד שלו. הוא לא צריך לדעת לשחק, הוא צריך לדעת לשמור על חשבון הבנק שלנו מאוזן, לשים לב לשגיאות דקדוק בסיפור שאנחנו הולכים לפרסם, או להזהיר אותנו כשמולנו נעמד אריה.
אם נזמין את שכל ההיגיון לשחק הוא פשוט יהיה אומלל, אבוד לחלוטין ומבולבל. הוא כל הזמן ינסה לסדר ולארגן ולמצוא היגיון בכל דבר, אבל שוב ושוב לא יצליח. ובסופו של דבר יהרוס לשני הצדדים את הכיף.
זה לא פשוט להשאיר את שכל ההיגיון שלנו בצד. הוא הרי מנהל אותנו מהרגע שאנו מתעוררים עד הרגע שבו אנחנו נרדמים.
למדנו שהוא זה שמחליט. דעתו היא זו שחשובה. ראיית העולם שלו היא הנכונה. אם הוא חושב שזו טעות, אז זו טעות, אם הוא חושב שזה מסוכן, אז זה מסוכן. רובנו כלל לא מפקפקים בו, מאמינים לחלוטין במה שהוא קובע. רובנו לא זוכרים ששֵכֶל ההיגיון נוצר מהקולות המזהירים שהטמענו בתוכנו במהלך ילדותינו. הקולות שהקשבנו להם כדי שנוכל לקבל את אישור ההורים, החברים והמורים שלנו, וכך להיות בטוחים ומוגנים.
אבל כשאנחנו מבינים שכיוצרים עלינו להתחבר דווקא לקול הילד הסקרן, הפתוח והחופשי, נוכל במודע לשחרר את הצנזור למספר שעות ולעוף עם הילד שבתוכנו על כנפי המשחק והדמיון.
עכשיו משחקים
אז איך משחקים עם ילד האומן שלנו? איך עוזרים לו לצאת שוב החוצה?
קודם כל יוצרים סביבה בטוחה – אם האנשים שסביבכם עשויים להיות ביקורתיים כשיראו אתכם כותבים סתם כך באמצע היום או ידרשו לראות את מה שכתבתם/יצרתם, מצאו לכם מקום אחר או זמן אחר למשחק. זכרו, האומן שלנו הוא ילד והוא צריך להרגיש בטוח. ביקורת עשויה לגרום לו להתחבא ולחשוש לצאת החוצה ולשחק.
אחר-כך מגדירים זמן. חצי שעה, שעה, אולי אפילו כל אחר הצהריים. תיחום הזמן מאוד עוזר בהתחלה כשאנחנו עוד חוששים ולא בטוחים מה אנחנו עושים.
בשלב הבא אנחנו משחררים את שכל ההיגיון. אפשר פשוט לומר "היגיון אתה משוחרר בינתיים, תחזור בשבע." הוא אולי יאבק בהתחלה, חושש כהרגלו מהמצב החדש שנוצר, אבל לאחר מספר פעמים הוא יתרגל ואפילו ישמח לנמנם קצת על הספה.
עכשיו אנחנו בוחרים משחק. החליטו מה בא לכם לעשות היום. יש הרבה משחקי כתיבה אפשריים, אבל אולי היום דווקא בא לכם לצייר בצבעי מים, לבנות בלגו של הילדים, לרקוד למוזיקה שבטית, לאסוף פרחים ולייבש אותם. עשו מה שבא לכם. מה שכיף לכם.
ולא לשכוח לנשום, לשחרר ולזרום. תנו לדמיון שלכם חופש, והקשיבו למה שעולה. בהתחלה אולי תוכלו לשחק רק עשר דקות. או שהשעשוע הכי גדול שהילד שבכם יכול לחשוב עליו הוא לכתוב בעט ורוד נוצץ. זה בסדר, תנו לעצמכם זמן להתרגל. כבדו את עצמכם והתייחסו בחמלה. התחילו בקטן, לאט, לוקח זמן לקול האומן לשוב ולצאת החוצה.
מהצללים לאור
הילדה האומנית שבתוכי חיה שנים רבות בצללים. היא תמיד אהבה לצייר, לקשקש, להמציא סיפורים, לרקוד, להשתטות. אבל שֵכֶל ההיגיון שלי, הצנזור הפנימי, היה כל-כך חזק, שכל יצירה נעשתה בגניבה. כל ריקוד היה בחדר סגור שאף אחד לא יראה. לקנות עטים צבעונים? רק אם יש להם תכלית אמיתית. להמציא סיפורים? זו פנטזיה של ילדות קטנות. נשים צעירות ומוצלחות לא ממציאות סיפורים.
שנים לא העזתי לדבר על הכתיבה שלי. ליצור משהו ולהראות למישהו אחר? זה היה הדבר המפחיד ביותר שיכולתי לחשוב עליו. סכנת מוות.
אבל חבילת טושים שקיבלתי מחברה טובה בשנה השנייה ללימודים, הייתה הסימן הראשון לקריאה של האומנית שבתוכי. אחר-כך הגיע ניעור קוסמי קטן אך תקיף וביחד עם 'דרך האמן' הם עזרו לי למצוא את הדרך חזרה אל הילדה הפנימית שלי.
היום, בזכות הילדה הפנימית הזו, בחתונות אני הכי אוהבת לרקוד. אני מעיזה לפרסם את הניסיונות היצירתיים שלי באינסטגרם. אני כותבת, אני גאה במה שאני כותבת, וכבר די הרבה אנשים סביבי יודעים מזה. אני הכי אוהבת להמציא סיפורים שטותיים, מוזרים ודרמטיים מעשר מילים. ושכל ההיגיון שלי, הצנזור האימתני שבתוכי, לומד לשחרר, לקחת פסק זמן, ולשבת בצד עם כוס תה ועוגיות ולהמתין לזמן שלו.
השותף הפנימי
קול האומן שלנו, הילד הפנימי, נמצא בכל יצירה שלנו. גם כשאנחנו ממציאים מתכון, גם כשאנחנו מפתחים תוכנה, גם כשאנחנו כותבים רומן עצוב ומפוכח על מלחמה. זה הצד שעושה את הניסויים, הוא זה שגורם לגיבורה שלנו להצמיח יום אחד כנפיים, ויום אחר-כך מחליט שאולי עדיף להטיל עליה קללה. הוא תמים, הוא לא מבין מה זה לפחד, הוא אוהב שדברים לא מתוכננים קורים, ולא מאמין בטעויות.
הוא תמיד ישמח להתחפש סתם כך באמצע היום ולהעמיד פנים שאנחנו כוכבי רוק, לכתוב סיפור מקללות, למצוא חיות בעננים, או לגלות את הסודות הכמוסים של היקום בחצר האחורית. הוא השותף הוותיק ביותר שלנו, ואם נשמור עליו, נקשיב לו ונשחק איתו, הוא יהיה שם לצידנו תמיד, ועד הסוף.
חפשו בעדינות את האומן שבכם, את קול הילד הפנימי. גשו אליו ברכות ובסקרנות, ושאלו אותו אם בא לו לשחק איתכם.
חפצי קסם
התרגיל המקורי לקוח מספרה מלא הדמיון וההרפתקה של Keri Smith – How to Be an Explorer of the World. זהו ספר מלא תרגילים מיוחדים ושונים לחקירת העולם שלנו מנקודת מבט שונה לחלוטין, דרך כל החושים ועם מוח האומן שלנו.
תרגיל חפצי הקסם הוא אחד הנגישים והמהנים ביותר, ובו היא מציעה לאסוף חפצים על פי איכות הקסם שבהם, ואז לכתוב עליהם או ליצר להם ביוגרפיה דמיונית.
זה תרגיל פשוט ומלא כיף שגם ילדים צעירים ישמחו להשתתף בו.
ככה משחקים:
1. צאו החוצה או הסתובבו בבית וחפשו חפצים מעניינים. לא משהו שאתם קשורים אליו במיוחד או שכבר יש לו סיפור. חפשו חפצים רגילים, נקיים מכל עבר (אבן, נר, בקבוקון של שמן אתרי, פיסת נייר קרועה, שקית עם זרעי תבלין שאין לכם מושג מה הם או מתי קניתם אותם…)
2. קחו את החפץ, התבוננו בו, האם יש לו פוטנציאל אמיתי להיות חפץ קסום?
3. אם כן, כתבו עליו סיפור קצר או ביוגרפיה. אם לא, המשיכו לחפש.
4. בכתיבה, תנו לדמיון שלכם להשתחרר וללכת לאן שהוא רוצה.
5. התפרעו, השתטו, כתבו אבסורדי ודרמטי ומלא תעוזה.
