כתיבה היא פעולה פיזית. ככזו היא משאירה אחריה עקבות, שלא לומר הוכחות מוצקות וברורות.

דפי הבוקר שאנחנו כותבים עם כל הכעס והספקות עשויים להיקרא על ידי בן הזוג שלנו. מחברת הכתיבה על כל סיפורי הזעם מהילדות עשויה להיפתח על ידי ההורים שלנו. והשירים הארוטיים שאנחנו כותבים עלולים להגיע לידי הילדים שלנו.

כן, כשאנחנו מורידים את המחשבות שלנו לנייר יש סיכוי שמישהו יקרא אותם. שמישהו יראה מה יש בתוכנו. שהתדמית שבחרנו להציג לפני העולם שהיא לרוב נחמדה, סתגלנית וקונפורמיסטית עלולה להיסדק.

פחד ראשוני ובסיסי

ואין פה ביקורת על החזות הזו שאנחנו מחזיקים. החברה שלנו ממהרת לקטול ולסקול כל מה שלא מריח ונראה כמו  הסטנדרט הנורמלי והצייתני. הצורך בשייכות חברתית, בקבלה, טבוע אצלנו עמוק בגנים. זה פחד ראשוני ובסיסי.

בתקופות קדומות נידוי חברתי היה זהה למוות. אנשים לא יכלו לשרוד בלי ההגנה של השבט, בלי המזון והמחסה שהם סיפקו.

גם אנחנו בראשית חיינו היינו תלויים לחלוטין בכך שההורים שלנו יאהבו אותנו. אהבה פירושה חיים במובן הכי קונקרטי וחומרי. אהבה פירושה קבלה, פירושה מזון וטיפול.

לכן אין ספק שהפחד ממה יחשבו עלינו מהדהד אצל כולנו. מי ביתר שאת, מי בפחות.

חסיון כתיבה

בכתיבה המצב קצת טריקי.

מצד אחד לכתיבה עצמה לא אכפת. הכתיבה היא כל כך עתיקה שהיא כבר ראתה הכל ושמעה הכל ואין שום דבר שהיא לא יכולה להתמודד איתו. היא שם בשבילנו לחלוטין. אם אנחנו רוצים לכעוס או לצחוק או לקלל או לילל או לפנטז או להכין רשימות.

היא לעולם לא תצחק עלינו, לא תתנשא מעלינו, לא תקום ותלך, לא תגיד שאין לה כוח עכשיו. לא תחליט שאת זה אפשר לכתוב אבל זה לא מתאים. או שאנחנו פשוט כותבים גרוע ושעלינו להפסיק.

הכתיבה מקבלת אותנו כמו שאנחנו עם המשקל העודף, חוסר הביטחון הנוראי והבלבול שנראה שלעולם לא יסתיים. היא לא שופטת אותנו ולא תשתמש במילים שלנו נגדנו.

היא נותנת לנו חסיון מלא.

לכתוב הכל ללא מורא

אבל הכתיבה כאמור היא פיזית. רואים אותה. רואים את המילים על הדף, רואים את המחברת על השולחן, רואים אותנו כותבים. וזה מסקרן לדעת מה אנשים אחרים כותבים וחושבים.

גם קשה להסתיר אותה לאורך זמן, אם כי זה בהחלט אפשרי, ואולי גם נרצה להסתיר אותה בהתחלה, אבל בשלב מסוים נרצה להפסיק להתחבא. לא נרצה לכתוב בסתר.

לכן נרצה לדעת, וזה אפילו קריטי שנדע, שאנחנו יכולים לכתוב הכל. את כל האמת כולה ללא חשש שיקראו את שכתבנו ללא רשותנו. אם אנחנו מצנזרים את עצמנו מחשש שמישהו יקרא את שכתבנו ובכן, כאן הכתיבה מאבדת את התכונה הכי חשובה שלה, של מרחב בטוח שבו נוכל להבין, לרפא ולצמוח. מרחב של קבלה מוחלטת ואי שיפוט.

לכן אמרתי שבכתיבה זה קצת טריקי, כי כמו בכל מצב שבו אנשים נוספים נכנסים אליו, הוא נעשה מורכב.

ולפעמים הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות הוא לבטוח ולהאמין באחר.

אמון ומנעול

וזה לא רק בכתיבה, אלא בהרבה מצבים בחיים, הדבר הבסיסי ביותר הוא אמון.

להאמין שאחרים יכבדו אותנו ולא יקראו במחברת שלנו. ומצד שני, האנשים שאיתנו צריכים לדעת שכשיש משהו חשוב אנחנו נאמר להם אותו, והם לא יצטרכו לרגל אחרינו. אמון הוא הדדי.

אבל לפעמים גם אם נרצה מאוד, לא תמיד אנחנו בוטחים באחרים, גם אם הם מאוד קרובים לנו. אנחנו כמובן יכולים לנסות להסביר את החשיבות של הכתיבה ואת הצורך לשמור אותה פרטית. כמובן שלא להסתיר אותה ולהפוך אותה לסודית ומיוחדת, וכן לאפשר שאלות והתעניינות, כן לענות בכנות, כן להסביר, כן לחלוק. אבל אם אנחנו לא בטוחים שהכתיבה תישאר רק לעצמנו, אז מנעול ומפתח הם הפתרון.

מנעול למגירה של השידה ליד המיטה, או לארונית בחדר העבודה, יכולים לעזור לשקט שלנו. אומנם ככה נוצר סוג של סוד אבל עלינו להגן על הכתיבה ועל המקום הפרטי, האישי והחופשי שלנו.

אז זה יכול לפתור את הבעיה, אבל מה יקרה אם פתאום נמות?

אחרי מותנו

אני מודה שלא ממש חשבתי על זה עד שחברה שהתחילה לכתוב העלתה את החשש הזה בפני. מה יגידו עליה הילדים שלה אם היא פתאום תמות והם ימצאו את מה שהיא כתבה.

מיד יכולתי לראות את מהדורת החדשות נפתחת בידיעה הקשה. הקריין מביט ישירות למצלמה, ארשת פניו חמורה, קולו מבשר רעות:

"נפתח בחדשות קשות. היום התגלו בביתה של אישה שלא מזמן נפטרה, מספר מחברות שכתבה במהלך חייה. ילדיה שמצאו את המחברות נתקפו זעזוע עמוק כשקראו את הדברים. הם לא האמינו כי האמא הטובה שלהם חשבה כאלה מחשבות. הם התקשו להאמין שהיו לה כאלה רגשות עמוקים, ספקות לגבי חייה ותהיות על העולם.  שלא לדבר על שגיאות הכתיב, הטעויות התחביריות והחזרתיות המשעממת והמבולגנת על אותם נושאים.

בנה של האישה יצא מהבית במצב של הלם. רועד וממלמל, לא ממש מבין היכן הוא נמצא, ונראה כי כל עולמו התהפך עליו. הבת קרסה באמצע הרחוב וזעקה בבכי קורע לב לעזרת השמיים, מתקשה להכיל את השבר שיצרו הגילויים בחייה.

צוות מד"א שהגיע למקום העניק לילדים טיפול ראשוני ופינה אותם להמשך טיפול. נאחל להם החלמה מהירה, ונודה על כך שההורים שלנו הם פלקט שטוח מהפרסומת לטיטולים, שיעדיפו לקבור את הרגשות והמחשבות שאין להם בתוכם, מאשר לבטא אותם, ולהביא ריפוי ואור לעצמם ולעולם."

גם למתים לא איכפת

החשש שממשיך לפעום בנו על מה יחשבו עלינו אחרי מותנו מובן. בכתיבה אישית יש גם את החשש שלא יבינו אותנו נכון ואנחנו עלולים לגרום נזק לאהובים שנשארו אחרינו. אבל בתכלס זה לא משנה כי, ואני אומרת את זה בכל העדינות האפשרית, אנחנו נהיה מתים.

עכשיו בניגוד למה שגרמו לנו להאמין, רוב המתים לא יושבים מעלינו על ענן ומקשיבים לכל מילה שלנו. הם לא עוקבים אחרינו וצריכים שנאהב אותם ונדאג להם. פשוט מהסיבה שהם כבר מתים. העולם הזה כבר לא רלוונטי להם. הם עברו הלאה, עזבו את הממד החומרי הזה והמשיכו. הם לא צריכים שיאכילו אותם או יטפלו בהם. אין להם אגו וגם לא רגשות. הם עושים את דרכם אל האור הגדול ממנו כולנו באנו, והעניינים הארציים האלה כבר לא מעניינים אותם.

זה לא שג'ין אוסטן מתמוגגת עכשיו מכל התשבחות והאהבה כלפיה. היא כתבה את מה שהיא הייתה צריכה לכתוב ולא זכתה להצלחה בתקופת חייה. גם לואן גוך זה לא משנה שהציורים שלו נמכרים עכשיו במיליונים. היו לו חיים קשים של עוני וסבל, ולא נראה לי שזה היה מנחם אותו שמאה שנה אחרי מותו אנשים יעופו על הציורים שלו.

אם הילדים שלנו או האהובים שלנו יתמלאו הלם מכך שנהגנו לעשן סיגריות בחשאי, או שאהבנו עוד אנשים או ששנאנו לעשות כביסות, או שלפעמים הם נמאסו עלינו והיינו זקוקים לקצת זמן עם עצמנו ובכן… הם יתמודדו עם זה. הם יתמודדו עם זה שהיינו בני אדם מורכבים, מרובי ממדים, לפעמים מוזרים, לפעמים משעממים, בדיוק כמוהם. בדיוק כמו כל שאר בני האנוש.

וגם בואו לא נשכח שיש סיכוי שהם פתאום יראו אותו דווקא באור רך וחומל. שהם דווקא יכבדו אותנו יותר על האומץ לכתוב ולהתמודד עם דברים. להביא את עצמנו למקום של כאב ופגיעות, לנסות להבין ולרפא חלקים בתוכנו.

מקום בטוח

אז ארגנו לכם מקום בטוח לכתיבה.

אם צריך, שמרו על המחברות שלכן נעולות. אם צריך דברו עם האנשים שסביבכם. בקשו והסבירו את הצורך בפרטיות ובשמירה על הכתיבה שלכם לעצמכם. אם הם מעלים תהיות וחששות, ענו להם בכנות. אל תנסו ליפות, אל תנסו לעוות. כשאנחנו יוצאים למסע עם הכתיבה אנחנו לא יודעים באילו ארצות נבקר וגם לא איך נצא בהן.

לפעמים נוכל לשתף אחרים במסע שלנו, לפעמים נעשה אותו לבד, רק אנחנו, העט והמחברת והתמיכה האין-סופית והאוהבת של אלת הכתיבה.

אז כתבו. עשו מה שצריך וכתבו.

יש לי שיחה מתמשכת עם חברה בנוגע להבנה של אנשים אחרים את מה שאנחנו אומרים.

היא אומרת שהיא מדברת את מה שיש לה לומר, ושהאחר אמור להבין. אני חושבת שזו אחריות שלנו לעזור לאחרים להבין אותנו. אם אנחנו רוצים כמובן.

איך שאנחנו רוצים

בעיקרון אנחנו יכולים לדבר ולכתוב איך שאנחנו רוצים.

אנחנו יכולים לדבר בלחש, לבלוע מילים, להרוג כל שיחה עם אמרת שפר, לדבר בשפה מקצועית עם מונחים ש-90% מהאנשים לא מבינים, או בסוואהילית, או בג'יבריש שהמצאנו. אנחנו גם יכולים לשדר את המחשבות שלנו לאדם שמולנו ולצפות ממנו להבין אותנו.

באותה מידה אנחנו יכולים לא לתקן טעויות כתיב, לא לנסח משפטים בבהירות, לא לנקד מילים מבלבלות, לא להוסיף פסיקים ונקודות, להשתמש בהמון סוגריים, הדגשות וקו תחתון, ולדלג בין נושא לנושא לפי האסוציאציות שבמוחנו.

זה בסדר, באמת. אנחנו יכולים לחלוטין לעשות את הדברים האלה, זהו עולם של בחירה חופשית.

אבל…

רוצים להיות מובנים

אם אנחנו רוצים שיבינו אותנו, זה כבר משהו אחר.

ואני לא אומרת שכל דבר אנחנו צריכים להסביר, שכל העולם צריך להבין אותנו, או שאנחנו צריכים להתעקש על אנשים שלא רוצים או פשוט לא יכולים רגשית ואינטלקטואלית להבין אותנו.

גם יהיו ימים שבהם לא יהיה לנו איכפת להיות מובנים. שבהם נזרוק תשובה קצרה וסתומה לאוויר, נלווה אותה בנשיפת עשן מהנחיריים רק כדי שיניחו לנו. יהיו פעמים שנשמח שלא מבינים אותנו, שאולי נרגיש עליונים מול העולם המטופש שסביבנו. או שנעדיף להתלונן בדרמטיות על איך אנחנו לא מובנים ושזה בטח אומר שאנחנו הולכים להיות פיקסו, או אוסטן או בזוס הבאים.

אבל לרוב, כבני אדם, אנחנו רוצים להיות מובנים.

רוצים שיראו אותנו, את האני הפנימי המורכב והמיוחד שלנו. את הכאבים ואת השמחות ואת הצרכים שלנו. ולאו דווקא כדי שיפתרו לנו בעיה או יצילו אותנו, אלא פשוט כדי שיכירו בנו, כדי שנקבל אישור ונדע שאנחנו קיימים ואולי גם חשובים למישהו.

למדנו לדבר

זו הסיבה העיקרית שבגללה ובזכותה אנחנו לומדים לדבר מלכתחילה.

שפה, דיבור וכתיבה (בעיקר, אך בעצם כל אומנות שהיא), הם תקשורת.

אנחנו לומדים לדבר כדי שיבינו אותנו וכך הצרכים שלנו יסופקו. אנחנו לומדים לדבר כדי שיבינו שעכשיו אנחנו רעבים כדי שיתנו לנו אוכל. שעכשיו אנחנו עצובים וזקוקים לחיבוק, שאנחנו רוצים לצאת החוצה לאוויר ולטבע ולא שוב לראות את אותה תוכנית בטלוויזיה.

הרי יכולנו להמשיך לדבר בהבהרות ולבכות, אבל זה הפסיק לשרת אותנו. גם כי הצרכים שלנו הפכו להיות מורכבים יותר ולא כללו רק אוכל, קקי ואהבה. וכי באופן טבעי רצינו להיות חלק בעולם, להבין אותו ואת האנשים שבו. להיות מובנים על ידו.

לכן למדנו לדבר. ולא רק שפה אחת אלא מספר שפות, ומספר סוגים של שפות, שפת הלב והרגש, שפה מקצועית, שפה של נשים, שפה של גברים, שפה של מנהלים, שפה של חיילים…

ובאופן טבעי אנחנו מבינים שעלינו להתאים את השפה ואת המילים לאדם שמולנו. הרי ברור לנו שילדה בת ארבע לא תוכל להבין את מה שפרופסורית לפיזיקה תוכל להבין. ושאנחנו לא באמת יכולים לבוא הביתה ולדבר אל בן הזוג שלנו כאילו הוא עובד בשבילנו.  

לכן ברמה מסוימת, זו הבחירה שלנו להיות מובנים או לא.

פנימה והחוצה

ולהיות מובנים זה לא רק כלפי חוץ אלא גם ואולי בעיקר כלפי פנים.

להיות מובנים לעצמנו, להבין בעצמנו, את הרגשות, את המחשבות, את הדעות ואת הצרכים שלנו, ואז לתקשר אותם החוצה בשפה המתאימה לאדם, כך שהוא יוכל להבין אותנו.

וכדי להבין משהו זה אומר לא פעם לחקור אותו. לפרק, להפריד, למיין, לבדוק כל פינה, לחפור פנימה, לרדת למטה, למעמקים, אל היסודות הבסיסיים. ממש לפשט אותו, ומשם לעלות ולבנות מחדש עם הבנה.

ואין טוב יותר מכתיבה בשביל תהליך שכזה.

מאז שאני כותבת דפי בוקר, אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר. גם את עצמי וגם את העולם. אני מרגישה שאני יודעת יותר, שהבסיס עליו אני עומדת מתרחב ומתחזק וממנו אני יכולה להמשיך הלאה, להמשיך לצאת ולחקור את כל מה שאני לא מבינה.

גם קל לי יותר להסביר, כי אחרי שאני חופרת בתוך האדמה שבתוכי, אחרי שאני הופכת אבנים ומאובנים ושלדים, אחרי שאני פותרת אלפי משוואות ומוצאת את כל הנעלמים אני מצליחה להכיר את עצמי או את הנושא טוב יותר, ואז קל לי יותר להסביר. קל לי יותר לתקשר את עצמי למגוון של אנשים.

ואולי הם לא יסכימו איתי, ואולי הם לא יתנו לי את מה שביקשתי, ואולי הם יתנגדו לי או יצאו נגדי. ואולי הם ישאלו אותי שאלות קשות שלא תהיה לי תשובה עליהן, ואצטרך לחזור ולנסות להבין אף יותר.

אבל זה בסדר, זה חלק מהלמידה, חלק מההתפתחות.

גם אם האדם שמולנו לעולם לא יבין אותנו, בין אם הוא לא רוצה או לא יכול או פשוט מפחד, זה בסדר. אנחנו עושים את המאמץ, אנחנו פותחים את התקשורת, אנחנו הופכים להיות ברורים יותר, ומובנים יותר לעצמנו, וזו כבר שמחה ונחמה גדולות.

ובסופו של דבר גם נמצא את האנשים שמתאימים לנו. אלה שרוצים להבין.

אני בלב המדבר.

מסביבי שום דבר למרחקים. שמש לוהטת בתוך שמיים שחונים. שלדי עצים, סלעים מתפוררים, גבעות יבשות, וחול. חול חיוור, צרוב ומת, ששורט את העור.  

לקח לי שלושה שבועות להגיע לכאן. לא מרצון, פרויקט ענקי בעבודה משך אותי אחריו פנימה. היה לי מושג אל תוך מה אני נכנסת, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל-כך נורא.

אני מיובשת עד לשד עצמותיי, והראש שלי מהדהד דממה ריקה ועזובה.

האיזון העדין של מילוי ושאיבה הופר, והבאר שלי יבשה, חרבה. וזה כואב. וזה מפחיד. וזה מכעיס.

לפחות אני מודעת למצב. אני מבינה מה קרה, ואני יודעת שאפשר לתקן. אני אוכל לשוב ולהחיות את הבאר שלי, למלא אותה. אני פשוט עוד מעוצבנת קצת שזה קרה.

באר הרעיונות

מילוי הבאר הוא דימוי שג'וליה קמרון משתמשת בו בספרה דרך האמן.

הבאר היא המקום הפנימי בתוכנו שממנו אנו שואבים את הרעיונות שלו. וכיוצרים זה אחד המקומות החשובים ביותר שיש לנו.

באר יצירתית היא סוג של ברכה טבעית, אגמון, או מעיין. היא שופעת מים, דגים, אצות, שיחים שגדלים על גדותיה, ציפורים שבאות לבקר, שפריריות, סרטנים, צפרדעים, צבי מים, נימפאות וברווזים. זהו מקום שוקק תנועה, קולות וצבעים. מקום מלא חיים.

אבל אם אנחנו לא דואגים להזין את הבאר הפנימית, היא עלולה להידלדל, להעכיר ולהתייבש. ואם אנחנו שואבים ממנה יותר מדי, כמו שאנחנו עושים בכל עבודה גדולה ומתמשכת, החיים שבתוכה עשויים להאט, להצטמצם ולהיעלם לחלוטין.

ללא באר פנימית לא יהיה לנו מאיפה לשאוב את הדימויים והרעיונות שלנו, לא תהיה לנו יצירה.  

 מילוי חושי

כאומנים וכיוצרים אנחנו חייבים ללמוד לדאוג לבאר הפנימית, לטפח אותה ולהזין אותה.

מכיוון שהבאר הפנימית שייכת לשכל האומן שלנו, לילד הפנימי, היא מתמלאת על ידי הפעלת החושים שלנו. על ידי חוויות. על ידי מראות, קולות, טעמים ותחושות. הגיון ושכל לא יעזרו כאן. עלינו להרוות את צימאונו של הילד בתוכנו.

ומה ילדים אוהבים? לשחק, לחקור, לגלות. לפתוח את כל הארונות בבית, להכניס דברים לפה, לקפוץ על הספה, על המיטה, ומהספה למיטה ובחזרה. הם אוהבים להתחפש. לצייר עם כל הצבעים בקופסה. ולאכול ביצת קינדר רק בשביל ההפתעה בפנים. בעצם ילדים אוהבים כל דבר שגורם להם הנאה חושית.

מה הילדה שבתוכי אוהבת? מה ממלא את הבאר הפנימית שלי?

לרקוד. לצייר בצבעי מים. לשוטט בפינטרסט. ללכת לים. לכתוב ביער אחר הצהריים. להקשיב למוזיקת עמים אותנטית. לטייל בטבע. לסייר בערים עתיקות. להכין מאכל חדש שאף פעם לא הכנתי. למדוד שמלות שופעות בד שלא אקנה. להסתובב במשתלה ולקנות עוד כמה עציצים לבית. לשוטט בחנויות של עיצוב הבית,  לקטוף פרחי בר, להסתכל על סערות ברקים…

זה די פשוט כשאני מסתכלת על הרשימה, די פשוט וקל וזמין ומהנה למלא את הבאר. אולי לוקח שלושה שבועות לייבש אותה, אבל רק מספר שעות כדי לשוב ולהחיות אותה. מקווה שבפעם הבא אהיה זהירה יותר.

איך אתם ממלאים את הבאר שלכם? מה הילד הפנימי שלכם אוהב לפתוח ולגלות? מה הוא רוצה לטעום? מה גורם לו להתלהב ולהתמלא בשטף של דימויים? איך אתם דואגים ומזינים את עצמכם?