הסיפורים שסיפרו לנו
החיים שלנו מורכבים מאלפי סיפורים קטנים.
חלק מהסיפורים האלה בכלל לא שלנו.
רובם סופרו לנו על ידי ההורים שלנו, הגננות בגן, תוכניות הטלוויזיה, הספרים. עם חלקם הגענו לפה, וחלק גם יצרנו בעצמנו.
הסיפורים האלה תפקידם לעזור לנו להבין את העולם, לדעת מי אנחנו, מה תפקידנו כאן ובעיקר איך להיות חלק פרודוקטיבי וחיובי בחברה שבה אנחנו חיים.
רובנו מאמינים לסיפורים שסופרו לנו ואפילו רואים בהם עובדות מוחלטות. חוקי טבע נכונים שנקבעו הרבה לפני שנולדנו וימשיכו להיות תקפים גם הרבה אחרי שנעזוב את העולם הזה.
לרוב אנחנו לא שואלים שאלות ולא מתווכחים עם אמיתות הדבר, לא בגלל שאין לנו דעות או שאנחנו לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמנו. אלא כי חשוב לנו להיות חלק מהמשפחה, מהחברה, מהעם ומהמדינה שלנו. זהו צורך בסיסי שמושרש עמוק בתוכנו עוד מהימים שבהם חיינו בשבטים, וכל נידוי מהשבט פירושו היה מוות.
לכן אנחנו מאמינים במה שאחרים מאמינים בו, במה שמספרים לנו. לכן רובנו לא מעלים שאלות, ולא מטלטלים את הסירה שאנחנו יושבים בה, כדי לא למצוא את עצמנו מועפים ממנה וצוללים אל המצולות.
האם זו האמת?
אבל אז מגיע הרגע שבו אנחנו מתחילים לפקפק בסיפור. זה לרוב קורה כשאנחנו גדלים ומתחזקים. כשאנחנו יודעים שנוכל לשרוד גם אם נהיה לבד, ללא הגנת השבט.
כשהרגע הזה מגיע אנחנו כבר לא יכולים להתעלם יותר מהחור בעלילה. לא יכולים להחליק מעל מהסתירה הפנימית של הסיפור. לא יכולים לסגור את האוזניים לסיפורים אחרים שאומרים את ההיפך הגמור מהסיפור שסיפרו לנו.
כשהרגע הזה מגיע אנחנו מתחילים לתהות האם הסיפור הזה הוא אמת? האם הוא אמת מוחלטת במאת האחוזים? האם הוא מתקיים תמיד, בכל העולם, ולא משנה מה? או שאולי הוא מביא רק צד אחד של הסיפור? רק תיאור של דרך אחת מתוך מיליון דרכים? האם זו רק פאה אחת מתוך מיליוני הפאות המרכיבות את העולם הזה?
מפקפקת ושותקת
אני זוכרת את עצמי שנים רבות מפקפקת עמוק בתוכי בסיפורים שסיפרו לי. סיפורים על אלוהים, על כסף, על אהבה, על חירות, על הצלחה, על שייכות. עמוק בפנים ידעתי שהם לא נכונים. אבל מכיוון שהייתי קטנה, מכיוון שפחדתי, מכיוון שאחד מהסיפורים שחיו בתוכי, ועד היום מרים את ראשו, היה שילדות טובות לא מדברות ולא ששואלות שאלות, שתקתי. לא שאלתי. לא תהיתי. לא מרדתי. במקום זה אמרתי כן ושיתפתי פעולה.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על אלוהים שיושב מעל ומביט בי, קשוח, כועס ורק מחפש לנקום בי על חוסר אמונתי וצייתנותי.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על איך אישה צריכה להיראות, ומה היא צריכה ללבוש, ואיך היא צריכה לדבר, ומה היא צריכה לרצות, ובעיקר מה היא לא צריכה להיות.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על כסף והצלחה, עם סיפורים על נסיכות חלשות ונסיכים אמיצים, עם סיפורים על מי ראוי ומי לא ראוי, ומה נכון ומה הוא טעות.
אבל הסיפורים האלה לא הסתדרו לי בראש. הם עשו אותי אומללה, הורידו אותי למטה, ומשהו עמוק בתוכי ידע שהם פשוט לא נכונים שהסיפורים האלה לא מדויקים. הם לא האמת, בכל אופן לא האמת שלי. והם לא משקפים את העולם שאני יודעת שקיים.
האם באמת צריך לעבוד קשה בשביל כסף? לשבור את הגב או לעקם את הידיים כדי להתפרנס? לחזור בתשע בערב הביתה, מותשים וריקים?
האם באמת הדרך היחידה שיש לאישה ללכת בה בחברה שלנו היא עם בעל, משכנתה ושלושה ילדים?
האם כדי שיאהבו אותי עלי להיות נסיכה חלשה? נסיכה בתרדמת, חסרת אונים וחיוורת? האם עלי לוותר על הכוחות שלי כדי שהכוחות של האחר יראו חזקים יותר?
אני לא חושבת.
בעצם אני יודעת. אני יודעת שהסיפורים האלה לא נכונים.
הסיפור על זה שאני גדולה
אחד הסיפורים שליווה אותי שנים רבות היה שאני גדולה. פיזית גדולה. ענקית. כמו דוב או פיל.
עכשיו, אני לא באמת גדולה כמו דוב, אבל בגלל שאני קצת גבוהה מהממוצע, יש לי כתפיים רחבות, ונחשבתי רוב חיי שמנמנה, הרבה אנשים שהיו רואים אותי בילדותי, היו מיד פולטים בחיוך מבועת "הו, היא גדולה," ושואלים את אמא שלי בת כמה אני.
שנים הסתובבתי בתחושה שאני איזה מפלץ ענקי, איזה גזע עץ מחוספס שמיתמר מעל כולם. עד היום התחושה הזו עולה. שנים זה גם היה הדבר שהגדיר אותי. אני גדולה. אני הכי גבוהה בגן, הכי גבוהה בכיתה. הכי גבוהה בין כל הנכדות. עד שבכיתה ו סוניה הצטרפה לכיתה ועכשיו היא הייתה הכי גבוהה, ואני סתם הייתי גדולה.
שנים הרגשתי ככה, עד שיום אחד, ועם לא מעט עזרה, הבנתי שהיי, אני לא גדולה. נכון, אני גבוהה מהממוצע לישראלים אבל זה רק כי רוב האנשים פה נמוכים!
כל הממוצעים האלה הסתכלו על הילדה שהייתי, הרגישו גמדים, כנראה גם פיזית וגם רגשית, ופלטו איזה משהו שיגמד אותי ויגביה אותם.
לכל הרוחות! שנים האמנתי לסיפור הזה. שנים חשבתי שזו האמת, עד שהבנתי שהיא לא. בכל אופן לא האמת שלי. אז שיניתי את הסיפור. הבאתי את הגרסה שלי, והיום אני שמחה על שאני גדולה. אני אפילו הולכת עם עקבים כדי להיות גדולה עוד יותר ולהפחיד את כל הפחדנים.
זה הכל סיפורים
זה היופי בלשים לב לסיפורים שסיפרו לנו. לסיפורים שיושבים לנו בראש שנים ומכאיבים לנו כל-כך. הסיפורים על זה שאנחנו ביישנים, או שהכל נופל לנו מהידיים, או מופרעים, או סתם טיפשים.
ויש סיפורים שלא שייכים רק לנו אלא לכל המשפחה שלנו. סיפורים על איך אף אחד אצלנו לא טוב עם כסף. או איך כל הגברים במשפחה קרחים. וכל הנשים הן בלבוסטיות. ואף אחד לא באמת הצליח לעשות משהו ראוי בחייו.
הו, וחכו, יש סיפורים עמוקים ורחבים אף יותר, על כך שיהודים הם ערמומיים ואוהבים רק כסף. שכל העולם שונא אותנו, ושהעם היהודי נועדנו לסבול.
בחיי.
האם זה נכון? האם זה נכון במאת האחוזים? האם זה נכון בצורה מוחלטת כמו שהשמש עולה בכל בוקר במזרח? כמו שאנחנו חייבים חמצן כדי לחיות?
לא! כמובן שלא!
האם הכל נופל לנו מהידיים? הכל?! מברשת השיניים? התיק? המפתחות של האוטו? הקפה של הבוקר? לא!
האם כל הגברים במשפחה שלנו באמת קרחים? שום טיפת שיער על כל ראש של זכר במשפחה שלנו? לא!
האם כל העולם שונא יהודים? גם הנוצרים אוהבי ישראל שבאים לפה כל שנה לעזור ולתמוך? גם השבטים הנידחים בדרום אמריקה שבחיים לא שמעו על יהודים? גם הדלאי לאמה? לא!
זה הכל סיפורים.
זה הכל כדי שנוכל להבין את העולם ואת עצמנו, כדי שנדע מה לעשות פה ואיך לחיות פה.
אבל אלה רק גרסאות של העולם. רק אפשרויות. נקודת מבט אחת מיני רבות.
ונקודות מבט אפשר לשנות.
וגרסאות אפשר לשדרג.
ואפשרויות אפשר לבחור.
וסיפורים אפשר לכתוב. כל יום אפשר לכתוב סיפור חדש.
זה מה שאני החלטתי. לפקפק בסיפורים שמספרים לי. לפקפק בסיפורים שהטמיעו בי. ולשאול שוב ושוב האם הסיפור הזה נכון.
אולי הוא רק הגרסה של אמא שלי? אולי הוא האפשרות היחידה שהדת שלי מצליחה לראות? אולי הוא נקודת המבט של מישהו שפעם כשהייתי קטנה, נראה לי חזק מאוד וחכם מאוד ולכן האמנתי לו? אבל האם יכול להיות הסיפור הזה לא נכון? לא ממש מדויק? האם יכולה להיות לו גרסה נוספת?
לכתוב סיפור אחר
כשאנחנו מבינים שאנחנו מורכבים מאלפי סיפורים, ושרוב הסיפורים הם לא שלנו, אנחנו יכולים במודע לכתוב סיפור אחר.
לשנות את נקודת המבט, לבחור גרסה אחרת.
לספר סיפור שהוא נכון יותר לחיים שלנו. למי שאנחנו. למי שאנחנו רוצים לגדול להיות.
אז כתבו סיפור חדש, כתבו את הסיפור שמשקף את האמת שלכם.
אילו סיפורים סיפרו לכם? אילו סיפורים אתם ממשיכים לספר לעצמכם? האם הם נכונים? האם הם אמת?
קחו את המחברת שלכם וכתבו את הסיפור הכי כואב שלכם, ואז כתבו לו גרסה אחרת. ספרו אותו מחדש כך שבמקום להכאיב לכם הוא יעודד אתכם. במקום לסגור אתכם, הוא יפתח בפניכם אפשרויות. במקום לשבת לכם על הגב כמו סלע הוא יעזור לכם להתיישר.
כתבו.
העזרו בכתיבה כדי לשנות, להשתנות, לרפא, לצמוח, להזין.
כתבו את הסיפור החדש שלכם.
כתבו אותו עכשיו.
Carrie Schmitt on The Laura Horn Podcast – On Writing Books and Manifesting Your Creative Dreams
אני אוהבת להקשיב לאומנים אחרים מדברים על תהליכי היצירה שלהם. להשאיל מהם טריקים קטנים, לקבל השראה לעשיה, ובעיקר להתעודד ולקבל רוח גבית להמשיך ולעשות את הדברים שלי.
השבוע הקשבתי ללורה הורן מדברת עם קארי שמיט על כתיבת ספרים ויצירת החלומות היצירתיים שלנו.
לורה הורן (Laura Horn) היא אמנית, מורה ובעלת עסק יצירתי, ויש לה גם פודקאסט שבו היא מספרת על דברים שקורים אצלה בסטודיו, חולקת טיפים ועצות וגם מראיינת אומנים.
בפרק הזה היא ראיינה את האומנית קארי שמיט (Carrie Schmitt), ודיברה איתה על הספר החדש שלה.
לשמיט יש סיפור מיוחד. היא התחילה לצייר רק לפני כ-10 שנים, אחרי שחלתה במחלה שסיכנה את חייה. בעודה רתוקה למיטתה היא שמעה קול בתוכה שאמר לה "עכשיו כשהחיים שלך נגמרו, עדיף שתעשי מה שאת רוצה, ותציירי," לשמחתה היא הקשיבה. בהתחלה הציור היה בשבילה תרגול של ריפוי, והוא יצר תנועה של רכות בתוך החושך שבו היא הייתה. עם הזמן, כששמיט החלימה, היא הפכה להיות אומנית במשרה מלאה, ציירת, מורה וסופרת.
בשיחה של שמיט עם הורן היא לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של יצירת הספר שלה. היא מספרת על ההשראה ליצירת הספר, הטקסים וההרגלים שעזרו לה ליצור אותו וגם מדוע היא החליטה להוציא אותו לאור בעצמה ולא דרך מו"ל.
אהבתי את זה ששמיט היא אומנם ציירת, ולמרות שיש סוג של קביעה שכל אומן יתעסק רק בסוג האומנות שלו, ציירים יציירו, כותבים יכתבו ופסלים יפסלו, היא בכל זאת החליטה ליצור ספר שישלב את הציורים שלה עם הכתיבה. היא אומרת כי היא מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סיפור אחד בתוכו, ומעודדת אותנו להוציא אותו.
הורן סיפרה שהיא עצמה, כמו רבים מאיתנו, עומדת המומה מול הדבר הגדול הזה שנקרא ליצור ספר. אך שמיט אמרה שהיא התייחסה אל יצירת הספר כמו שהיא מתייחסת ליצירת כל פיסת אומנות אחרת שלה. היא פשוט שפכה הכל החוצה. היא פשוט נתנה לכל מה שרצה לצאת להשתחרר החוצה. זו הייתה הטיוטה הראשונה של הספר, ושם הכל אפשרי ומותר. אין נכון או לא נכון או מתאים או ראוי. יש רק שפע של רעיונות ודברים שמהם אחר כך אפשר ליצור את הספר.
ולמרות שזהו ספר שהיא חשבה שאינו קונבנציונלי, וגם לא נתקלה בהרבה ספרים מהסוג שהיא רוצה ליצור, היא בכל זאת החליטה ליצור אותו. כדבריה, בזמן אחת ממדיטציות הבוקר שלה עלה בה הרעיון ליצור ספר, והרעיון היה כל -כך חזק, שלמרות שלא ידעה איך תעשה אותו הוא המשיך למשוך אותה לכיוונו והיא פשוט הלכה ועשתה בכל זאת. הלכה ויצרה את הספר שלה ואת הסיפור שלה.
הספר שהיא יצרה הוא שילוב של הדברים ששמיט אוהבת, ציור, קטעי יומן, וסיפורים מאחורי היצירה. זהו סוג של סיכום של המסע שהיא עברה בעשר השנים האחרונות, עשר השנים שבהן היא מציירת. סוג של תיעוד כדי שגם ההורים שלה יוכלו לראות מה היא עשתה, וגם הנכדים והנינים שאולי יהיו לה, יוכלו להכיר אותה, לדעת מי היא ומה הערכים שלה. זהו ספר שהוא חלק מהמורשת שלה.
שמיט אומרת שהיא יצרה את הספר כי ביקשה לחלוק את הסיפור שלה עם אחרים, ולעורר בהם השראה להקשיב לליבם ולחוכמה הפנימית שלהם. לעזור להם להפוך מעמסות לברכות ולראות את הסיפור שלהם, ליצור את העולם שלהם. הרגיש לה שהשיתוף של הסיפור שלה עם אחרים יכול לעזור להם, ושזו גם הייתה הזדמנות בשבילה לכתוב את הגרסה שלה לסיפור.
להקשיב לשמיט, ולגישה שלה לחיים וליצירה, היה מרענן ומעודד. לא הרבה אומנים ניגשים ליצירה שלהם בשמחת חיים, בחדווה ובאמונה שכוחות גדולים מסייעים להם. אבל זה מה ששמיט עושה. היא מקשיבה לליבה יותר מאשר למוח שלה. היא יוצרת את מה שמושך אותה אליו ונעה כמו שהיא אמורה לנוע ולא כמו שהחברה ומוסכמויותיה אומרות לה שעליה לנוע.
ההקשבה לשמיט עזרה לי לראות שוב שיש דרכים רבות ומגוונות ליצור ולהיות, לשלב רוחניות ועבודה, להוציא החוצה דברים שהם לאו דווקא קונבנציונאליים או מיושרים לחלוטין עם מה שכבר קיים, בטח בימינו עם מגוון האפשרויות והחופש.
וגם אם החופש החיצוני הוא לא רב, ואולי הוא גם לא לגמרי בשליטתנו, עדיין החופש הפנימי יכול להיות אינסופי ונראה לי שהוא החופש שבאמת קובע.
רוצים גם להקשיב לקארי שמיט ולגלות עוד דברים ממנה? הנה היא כאן אצל לורה הורן
מה אתם לקחתם מהשיחה שלהן? האם היא עודדה אתכם? מה דעתכם על טקס הערב שלה? על הגישה שלה ליצירה? מוזמנים לכתוב לי בתגובות.
אחד מחוקי היסוד של החיים הוא זה: כל מה שאתם מסתירים גדל, ומה שאתם חושפים- אם הוא לא נכון הוא נעלם, מתאדה באור השמש. אם הוא נכון הוא ניזון וגדל – אושו
אחד הדברים הנפלאים שכתיבה עושה זה שהיא מאירה.
הכתיבה היא כלי של אור. כמו השמש היא מסוגלת להאיר את הפינות בתוכנו שחשבנו שלעולם תשארנה חשוכות.
בפינות האלה. בערפילי מוחנו, בחשכת הלילות האפלים של נפשו, בצללים שבין האיברים הפנימיים שבתוכנו, מסתתרות המפלצות שלנו. הפחדים, החששות, הספקות, התסכולים, השנאות, הכאבים, הכעסים. שם הם חיים ושם הם גדלים.
ניזונים מהסודיות, מהחשש להוציא אותם החוצה. גדלים מהאימה שהם מטילים עלינו. צומחים בעזרת הדמיון, שבחושך מקבל חירות יצירתית מלאה.
וככל שהן גדלות כך הן מכבידות עלינו יותר. הן מתחילות לנפח לנו את הבטן, הן לא מאפשרות לנו לנשום עמוק, הן מטשטשות לנו את הראיה, ממסכות את המחשבות, והן מרעילות כל שמחה וכל הנאה שאנו חווים.
אבל בני אדם הם יצורים של אור. אנחנו לא רואים טוב בחושך. באור אנחנו רואים צורות, עומקים, צבעים. בחושך… רק צללים, רק שניים שלושה גוונים.
לכן עלינו לכתוב. לכן עלינו להוציא דברים אל האור, אל אוויר העולם, אל השמש הבהירה, המאירה ללא רחמים.
כי מה שאינו נכון, כשנכתוב אותו הוא יתחיל להתעקם. להתכווץ. הוא ישמע מזויף, לא אמיתי. הוא יישרף, ידהה, יחוויר ויעלם, כי הוא לא יכול לעמוד באור השמש.
אך אם הוא האמת, סוף סוף הוא יוכל לקבל את האור המגיע לו. סוף סוף הוא יוכל להתיישב מולנו כל כולו.
סוף סוף נוכל להביט בו ונוכל לראות את כל גווניו.
וגם אם בהתחלה נרעד ללא שליטה מהדרקון הנוראי שהוצאנו החוצה, אם נמשיך לכתוב אותו, אם נשאל אותו שאלות, אם נקשיב לו, נגלה שהוא בסך הכל לטאה מאוד גדולה ומתוסכלת.
וגם אם נתקף אימה קרה אל מול עיניו המדממות ומלתעותיו המאיימות של הזאב שהולדנו מתוכנו, אם רק נמשיך לכתוב, אם רק נמשיך להאיר אותו, אם רק נמשיך להיות לידו באומץ ובכנות, נראה שהוא בעצם גור קטן, אבוד ומבולבל.
מה שבחושך, מה שבלא נודע, מה שמתהלך בצללים הוא זה ששולט בנו. הוא זה שמעכב אותנו. הוא זה מכאיב לנו. הוא זה שהורס לנו מערכות יחסים, ומרוקן לנו את חשבון הבנק, ומרפד אותנו בשכבות של שומן, ושם לנו רגל בכל פעם שאנחנו מתחיל ללכת לכיוון האושר שלנו.
אבל באור, בממלכת החיים, כל הדברים המפחידים, המכאיבים, הלא מובנים בתוכנו יכולים סוף סוף להוריד מעליהם את השיניים החדות, ואת האש המכלה ואת הקוצים הדוקרים. ולהיות רק הם, רק הם באמת.
כתבו את הדברים החוצה, תנו להם לצאת אל אור השמש.
אם צריך, הם ישרפו לאפר.
אם צריך הם יעלו ויגדלו וייקחו אתכם איתם למעלה, אל השמש.
חיים אחרים
זו אחת המשימות מהשבוע הראשון של דרך האמן של ג'וליה קמרון.
היא נצרבה אצלי בזיכרון כי הבנתי שרציתי להיות כל מיני דברים. רציתי להיות מורה, ורציתי להיות ארכיאולוגית, ורציתי להיות רופאה, ורציתי להיות לוחמת בפנטזיה של ימי הביניים, ורציתי להיות רקדנית…
זה נחמד לגלות דברים שהייתי רוצה להיות, אולי למצוא דרך לשלב אותם בחיי, וגם לראות שיש כמה דברים שאני כבר עושה. כמו לחלוק את הידע והחוויות שלי על כתיבה דרך הבלוג הזה. כמו לכתוב פנטזיה, כמו לרקוד בסלון.
בא לכם לגלות אילו חיים אחרים אתם הייתם רוצים לחיות?
ככה משחקים:
1. משחררים את המוח ומדמיינים שיש לנו אפשרות לחמישה חיים נוספים. כמו נפתחים בפנינו חמישה ממדים מקבילים.
2. כותבים מה היינו עושים בכל אחד מחמשת החיים האלה.
3. לא מחפשים היגיון. לא מחפשים מה 'באמת' אפשרי. פשוט כותבים כל מה שעולה בדעתנו. כל מה שנראה לנו שהיינו רוצים להיות. שהיינו נהנים להיות. ציירת, מעצב אירועים, וטרינרית, שחקן כדורגל, ארכיטקטית, צלם, מתכונאית עוגות, מדריך טיולים, מבקרת מסעדות, מנהל קרקס, ציידת ראשים…
4. בוחנים את מה שכתבנו. האם יש חלקים מהמקצועות האלה שאנחנו כבר מיישמים בחיים שלנו? למשל ממציאים ומכינים עוגות מיוחדות כל שבוע, נותנים עצות טובות לחברים על עיצוב הבית, משחקים כדורגל עם החברים, מספרים לכולם על המסעדה האחרונה שהיינו בה, ומה היה טעים ומה כדאי להזמין…
5. האם יש חלקים מהמקצועות האלה, רק משהו אחד שאנחנו יכולים להכניס לחיים שלנו? למצוא נקודות מפגש מיוחדות של חפצים ורהיטים בבית שלנו ולצלם אותם? להוציא את ערכת צבעי המים ולנסות לצייר משהו פשוט ומהנה? לתכנן טיול מיוחד לחובבי היסטוריה / פרחים / הרים / אוכל? בחרו משהו פשוט, משהו שלא מצריך ממכם לקנות ציוד או ללמוד במשך שעות. משהו שתיהנו ממנו.
מוזמנים לכתוב בתגובות איך היה לכם התרגיל. מה הייתם רוצים להיות? מה אתם יכולים כבר עכשיו להכניס מהחיים האחרים האלה לחיים שלכם כאן.
חיקוי והקול האמיתי שלנו
לא פעם אני שואלת את עצמי האם הקול הזה שבו אני משתמשת בכתיבה הוא באמת הקול שלי?
האם זה לא הקול של ג'וליה קמרון שנדבק בי, כי בדיוק קראתי בספר שלה? או אולי זה הקול יודע הכל של רוני דניאל שהופך כל מצב לדרמטי במיוחד? או אולי הקול השקול, הכמעט אדיש, של חברה טובה שכל הזמן חוזר אליי? האם אני לא מחקה אותם?
ואולי אני ערבוב של כל הקולות האלה, ולכל מצב מוצאת את הקול המתאים?
האם יש לי בכלל קול שהוא רק שלי? האם אני לא רק מחקה אחרים?
כולנו מחקים אחרים
חיקוי היא צורת הלמידה הבסיסית ביותר, וקיימת גם בבעלי-חיים.
היא לרוב הקלה ביותר והיא מלווה אותנו בכל הגילאים, מ-0 עד 220.
למדנו לדבר מחיקוי, למדנו לשחק מחיקוי, למדנו לקפוץ על רגל אחת מחיקוי, למדנו ליפול על הרצפה ולבכות כאילו העולם חרב עלינו מחיקוי.
תסתכלו על ילדים ובני-נוער, טוב בעצם תסתכלו על כולנו, אנחנו מחקים סגנון לבוש, סגנון דיבור, אמונות וערכים בהתאם לאדם החדש אותו אנחנו מעריצים.
בעבר גם כל המקצועות היו נלמדים על ידי חיקוי. בגיל שמונה היו שולחים את הילדים להיות שוליות אצל בעלי המקצוע, ותוך כדי עבודה, תוך כדי חיקוי העשייה של המאסטרים, הם היו לומדים. לא היו בתי-ספר מקצועיים, לא סדנאות, לא ספרי לימוד. היינו רואים, היינו מחקים, היינו עושים.
וגם היום ולאורך כל שנות חיינו אנחנו ממשיכים ללמוד מחיקוי. לומדים בחיקוי איך לרקוד מביונסה, איך לשיר מריטה, איך לקצוץ פטרוזיליה מאמא, איך לקלל מאחינו הגדול, איך לאכול מעל הכיור מאבא, איך לעמוד בתנוחת לוחם 1 מהמורה ליוגה.
כך גם ביצירה, כך גם בכתיבה.
אנחנו רוצים גם
אנחנו מתלהבים מציור והולכים ומנסים לצייר אותו בעצמנו. אנחנו מסיימים לקרוא ספר ומנסים לכתוב סיפור המשך. אנחנו מתעלפים משירת זן ומיד מנסים גם.
אני בטוחה שכילדים כולנו התנסנו בסוג כזה או אחר של חיקוי אומנותי. בציור, בכתיבה, בריקוד, בשירה, בפיסול, בתפירה. חיקינו את מה שהלהיב אותנו, וריגש אותנו ורצינו גם.
כשלמדתי לצייר לפני מספר שנים, ישבתי וחיקיתי את המורה. היו הסברים תיאורטיים על הצללות, נקודות אור, גדלים, מיקומים, קווים וכו' ובכל זאת כשהמורה הדגים, הסתכלתי עליו ועשיתי מה שהוא עשה. זה פשוט היה קל יותר להבין את החומר התיאורטי תוך כדי חיקוי. אחר כך כבר יכולתי לצייר לבד.
וגם היום כשאני רואה איורים שאני אוהבת ומאמינה שאני יכולה ליצור, אני בלי בושה מחקה את הציור. אני לא יושבת עם נייר פחם או נייר פרגמנט ומעתיקה אלא מחקה את מה שהם עשו. בוחנת את השילוב של הצבעים, את המיקום של הצורות, את ההצללות, את עובי הקו, בודקת סוגי צבעים שונים, סוגי ניירות שונים ומנסה בעצמי. ככה אני לומדת.
חיקוי או העתקה
אני לא מעתיקה, אני מנסה לבד.
העתקה היא מילה במילה. זהה לחלוטין. העתק הדבק.
העתקה שוללת מאיתנו את חופש הביטוי שלנו. היא משתיקה את הקול שלנו. היא מבטלת את הניסיון שצברנו, את הראיה הייחודית שפיתחנו, ואת מה שבאמת מעניין ומרגש אותנו.
העתקה מרגישה לי כפעולה שאינה נובעת מתום לב, וכוונותיה אינן נקיות.
אבל חיקוי זה משהו אחר, וזה בדיוק העניין.
אנחנו מחקים לא לשם העתקה, אלא לשם הלמידה, לשם ההתנסות, לשם החוויה. לראות אם זה מתאים לנו, מהדהד בנו, מוצא חן בעינינו. אם נוכל להמשיך ולעשות את זה לאורך זמן, לאורך שנים.
אנחנו מחקים כדי להכיר את התנועות האפשרויות והטווחים, את הגבהים ואת העומקים האפשריים, את הגוונים ואת הצללים, ואת כל הרגשות שאנחנו חווים תוך כדי.
אנחנו מתנסים ומנסים, בודקים ומודדים מה מתאים, מה נכון, מה מרגיש טוב, מה באמת מהדהד בנו. אנחנו פותחים את כל החושים שלנו למשהו חדש ולומדים.
הגוונים של הקול
אני לא חושבת שאפשר להימנע לגמרי מחיקוי, זה הרי אינסטינקט מולד בתוכנו.
לפעמים אנחנו גם לא שמים לב לכך.
שוב ושוב קורה לי שאחרי שאני קוראת ספר במשך מספר שעות רצופות, הקול של המספר עובר אליי. הנימה, הטון, הסגנון מתלבש עליי, ואני רואה שצורת הכתיבה שלי משתנה. היא רכה יותר או נוקשה יותר או צינית יותר או חדה וחותכת. פתאום בא לי לכתוב פיסקה שלמה על האור שיורד על העצים, או שלושה עמודים של דיאלוג.
זה כמו לראות את אחת הסדרות של דיוויד אטנבורו על היופי המדהים של העולם ואז להיות מוקסמת ומאוהבת בכל מה שסביבי, מלאת פליאה והודיה לכוחות האדירים. או לראות מהדורת חדשות ולהתחיל לדבר בספקנות, בחדות, ללא כל הומור ושמחה.
זה פשוט נדבק בי. אני מחקה את מה שהיה מסביבי.
אבל זה בסדר. זה חלק מהעניין. ככה אני לומדת.
הקול שלי לפעמים מתעטף בגוונים אחרים, והוא השתנה לאורך השנים. הקול שלי עכשיו כלל אינו דומה לקול שהיה לי בגיל 20 או 30.
הוא גם לא היה נוצר אילולא כל מה שעברתי, וכל מי שהכרתי, וכל מה שקראתי, וכל מה ששמעתי, וכל מה שהגעתי איתו, וכל מה שאני מקווה אליו.
זו הערבוביה המיוחדת שנוצרה בתוכי. הצבעים המיוחדים שלי. והאמת היא שעם השנים הקול שלי הולך ומזדקק. נעשה יותר ויותר ברור וייחודי לי. אני פחות חוששת שאעלם בתוך קולותיהם של אחרים, וגם אם אעלם למספר רגעים, אני כבר יודעת שתמיד אצליח בסופו של דבר לחזור לקול שלי.
אז אני הולכת להמשיך לחקות, ולהתנסות, ולבדוק. להתפתח ולהשתנות. ואני כבר סקרנית לשמוע את הקול שלי בעוד 10 שנים.
מה אתכם?
כשאני כותבת, אני כותבת. ואז זה כמו שהמוזה משוכנעת שאני רצינית ואומרת 'בסדר, בסדר, אני באה' – מאיה אנג'לו
נראה לי שאחד מעקרונות הטבע פועל פה, אחד מחוקי היקום.
חוק המגנטיות. דומה מושך דומה.
שלילי מושך שלילי, חיובי מושך חיובי, כעס מושך כעס, שמחה מושכת שמחה.
פשוט צריך להתחיל לכתוב. ואז כמו מגנט, עוד ועוד מילים יתמגנטו אלינו.
פשוט להתיישב, לקחת את העט ולכתוב. שבע בבוקר, סוף סוף יש קצת רוח קרירה. אלוהים כמה שנמאס לי כבר מהחום הזה. זה עוד לא פה לגמרי, אבל אם אני משחררת את הידיעה שבצהרים הולכים להיות יותר משלושים מעלות, אז אני כמעט יכולה להריח את הסתיו.
הכתיבה עוזרת לכתיבה להביא עוד כתיבה.
זה כמו לעשות פססט פססט לחתול, או לצלצל בפעמונים לכלבים של פבלוב. מושך את תשומת ליבם ומכין אותם.
אולי המוזה של הכתיבה יושבת לה שם למעלה עסוקה בשלה, כשלפתע היא שומעת את התנועה של העט על הנייר, אולי מריחה את הניחוח של הדיו והיא מיד זוקפת אוזניים ומתחילה לחפש מי זה שהתחיל לכתוב. היא לא ישר תרד למטה, אולי סתם כתבנו פתק, או רשימה של קניות. צריך לתת לה סיבה טובה לבוא.
המוזה, הכוח העליון של היצירה, חייבת לדעת שאנחנו רציניים. שהתיישבנו לכתוב, שפינינו לה מספיק זמן ומקום והיא יכולה להצטרף אלינו.
העניין הוא לעשות. להתחיל עם מה שיש לנו ולסמוך שאלוהים, היקום, המוזות יבואו לעזרתנו. אלוהים הרי עוזרים לאלה שעוזרים לעצמם.
מה שכן, חשוב לשים לב שאם הבלמים למעלה אז לשחרר. לפעמים אנחנו לא נוכל לכתוב ולא משנה כמה נרצה. משהו אחר עובד בתוכנו ועלינו להניח לו לעשות את שלו.
אבל בשאר המקרים, והם תשעים אחוז מהזמן, פשוט להתיישב ולהתחיל לכתוב. כך אנחנו שולחים מסר ליקום, היי, אנחנו פה, אנחנו מוכנים. והיקום שומע ומגיע.
הסיפור של התמונה
זה התחיל מהתמונה "ונוס מנחמת את אהבה".
ונוס, אלת האהבה, מפרקת מנשקו את אמור, בנה הקטן, שנראה זעוף מאוד ומנסה להתחמק מנחמתה.
למה היא לוקחת לו את החיצים? מה הוא עשה? היא הרי זו שנתנה לו אותם. האם היא לא ידעה שהוא ילד? האם לא ידעה שישתמש בחיצים כמו כל ילד אחר? בקלילות, בשמחה, בשעשוע. האם לא כך צריכה להיות אהבה? קלה ושמחה כמו משחק? למה כל דבר צריך להיות טרגדיה יוונית בשלוש מערכות?
אז הוא ירה חץ באישה ואז בבחור הצעיר שהגיש לה קפה. אז מה? שניהם היו זקוקים לאהבה. אז מה אם האישה היא ראשת העיר, והבחור עוד לא ממש יודע מה לעשות עם החיים שלו. אז מה? אתמול היא צחקה כל הערב ושוב נראתה כמו ילדה. והוא הצליח סוף סוף להרגיש בליבו פועם בהתרגשות. מה רע בזה?
מה שרע בזה זה שאמא שלו תכננה שהאישה תתחתן עם איזה איש חשוב שהיה עוזר לה, ועכשיו לא בטוח שזה הולך לקרות. אז היא החליטה לקחת ממנו את החיצים שלו, וזה לא הוגן. מה הוא אמור לעשות בלעדיהם? מה כל האנשים הבודדים בעולם אמורים לעשות בלעדיהם?
זה הסיפור שלי על ונוס מנחמת את אהבה. לכם יש בטח סיפור אחר.
הסיפור של התמונה
כשאנו מסתכלים בתמונה אנחנו רואים סיפור שלם.
לא רק את הרגע שנתפס בצילום או בציור אלא גם את כל מה קורה מסביב. כל מה שקרה לפני, וכל מה שיקרה אחרי.
אנחנו רק צריכים לשאול והסיפור יתגלה לנו.
למה האישה הזו מחייכת חיוך קטנטן ועיניה אומרות שהיא יודעת סוד שאנחנו לא יודעים? למה יש מרחק כזה גדול בין שני האנשים האלה שהולכים. האם הם מתקרבים או מתרחקים? למי הוא מחכה, לבוש בחליפה הזו? האם זה חיוך על שפתיו? האם זו עצבנות? האם יש תקווה בליבו או שהוא כבר יודע שהכל אבוד?
אין נכון ולא נכון במשחק הזה, אין מה הציירת התכוונה לומר או ההיסטוריה 'האמיתית' מאחורי הצילום.
לא משנה מי הייתה המונה ליזה באמת, משנה הסיפור שהיא מספרת לנו. לא משנה איזו מלחמה זו הייתה ומי היו רעים ומי הטובים משנה הכאב האנושי שבתוכה.
כדאי לבחור תמונות שהסיפור שלהן לא ידוע. כך קל לנו יותר לראות את הסיפור שלנו שמהדהד אלינו מתוך התמונה. כך קל לנו יותר לראות את האמת האוניברסלית שבתוכה.
רוצים לשחק?
ככה משחקים:
1. מחפשים ומוצאים תמונה שמסקרנת אתכם. היא יכולה להיות ציור או צילום.
2. כתבו את הסיפור שמאחורי התמונה.
אם אתם מכירים את הסיפור שמאחוריה, המציאו סיפור אחר, אולי אפילו תיאוריית קונספירציה.
אתם גם יכולים להתמקד בדמות צדדית, בחפץ שמונח לכאורה חסר משמעות, בנוף, בפריט לבוש, בכלב…
3. כתבו רבע שעה, ספרו כל מה שעולה בכם, ספרו כל מה שאתם יודעים
היו מוכנים! הכתיבה עלולה לשנות אתכם
טוב, זה לא ממש מדויק, הכתיבה לא עלולה לשנות אותנו.
הכתיבה הולכת לשנות אותנו.
הרי אין דבר שאנחנו עושים לאורך זמן ולא משפיע עלינו.
אם אנחנו יושבים כל יום תשע שעות מול המחשב בעבודה זה משפיע עלינו. זה משפיע על הצוואר שלנו, ועל העיניים, ועל הגב, ועל הישבן, ועל כפות הידיים, ועל הלב, ועל הנשימה שלנו.
אם אנחנו עושים 200 כפיפות בטן כל יום זה הולך להשפיע עלינו. זה הולך להשפיע על שרירי הבטן, על שרירי הגב, על היציבה שלנו, על העיכול שלנו, על בגדים שנרצה ללבוש, על הדימוי העצמי שלנו.
כך גם הכתיבה.
אם בכל יום אנחנו כותבים, אם בכל יום אנחנו מגיעים אל הדף ומורידים אליו את המחשבות ואת הרגשות שלנו זה הולך להשפיע עלינו.
אי אפשר לחיות חיים כפולים
אי אפשר להוציא החוצה כל יום את הכאב, ואת התקוות ואת הפחדים ואת החיים שלנו מבלי שזה יעשה בנו משהו.
אי אפשר לראות את עצמנו, גולמיים ועירומים כל יום על הנייר, מול העיניים, באותיות ברורות, ולהמשיך להתעלם מזה לעד.
צריך להתאמץ מאוד כדי להתעלם, להדחיק ולהכחיש וגם זה בסופו של דבר יפסיק לעבוד.
כשאנחנו כותבים אנחנו מעלים גושי מאגמה ממעמקי הלא-מודע ומתחילים לחצוב בהם. לפעמים נגלה יהלומים, לפעמים מאובנים, לפעמים לא יהיה שם דבר מלבד פירורי אדמה.
כשאנחנו כותבים אנחנו משוטטים, לפעמים שבועות, עם נר באפלת הקרביים של עצמנו, עד שפתאום אנחנו נתקלים ברגל של מפלצת ומעירים אותה משנתה.
כשאנחנו כותבים אנחנו לוקחים את מי שאנחנו ומקלפים שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה עד שהליבה הרכה מתגלה.
גילוי הארצות הפנימיות
אבל זה תהליך, ואצל כל אחד הוא שונה ומשתנה.
לפעמים הוא מאוד מהיר. אנחנו רק מחכים לשפוך את הלב, ואת הקרביים ואת המוח החוצה, ומתנפלים על הדף באמונה לישועה. אנחנו פשוט מוציאים הכל, והכתיבה היא ידידה נפלאה בשביל זה.
ולפעמים, ובעיקר בהתחלה, אולי נרצה לכתוב יפה, או מסודר. משפטים מלאי תיאורים חשובים שיעידו על הכישרון שלנו, או היצירתיות שלנו, או על חדות האבחנה וההבנה.
או שאולי נרצה לשמור על חזות נורמלית, שמחה, קלילה. לצחוק על המכות שאנחנו חוטפים, לגמד את הכאבים שלנו, להתנחם בצרתם של רבים, לגחך על הקול הבוכה בתוכנו ולנפנף אותו, להרגיע את ההתלהבות המתפרצת, לרסן את החלומות הגדולים, ופשוט להיות רגילים. או לפחות להעמיד פנים שיש דבר כזה רגילים.
אבל אם באמת ניתן לכתיבה את מה שהיא רוצה, אם באמת ניתן לה את האמת שלנו. אם נבוא אליה פתוחים ואמיצים, לאט לאט יתחילו להתגלות החלקים הנוספים שבתוכנו.
פתאום נוכל לשמוע את הקולות שבתוכנו. את הרודן הנוראי, שרוצה שהכל יהיה מושלם ומדויק, וממרר לנו את החיים. את הילדה הקטנה שקוראת לנו ליהנות, לשחק, ולשמוח. את קולה של המורה שאהבה אותנו ותמיד עודדה אותנו לכתוב. את קולם של הורים טובים, אמיתיים או מדומיינים, שאומרים לנו ברוך ובחמלה לאהוב את עצמנו.
פתאום נראה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו, ומה זה העולם הזה, ואיך דברים מתנהלים פה. מה אנחנו יכולים להיות, מה אנחנו לא יכולים. מה זה טוב ומה זה רע. מה נכון ומה לא נכון.
פתאום יצוצו זיכרונות שקברנו עמוד בבטן.
פתאום יעלו רגשות שהרחקנו מעלינו.
פתאום נחוש בחסרונם של כל החלקים שחתכנו מעל עצמנו וזרקנו הצידה.
הכתיבה מחזירה אלינו את כל הדברים האלה שאיבדנו בדרך.
היא המשלחת שלנו לגילוי הארצות הלא נודעות שבתוכנו, אלה שנעלמו בערפל החיים ובכאביו. היא יוצרת מפה של פנימיותנו, כפי שג'וליה קמרון אומרת, ומפזרת את הערפל.
הכתיבה מראה לנו שפה איבדנו חלום, פה ויתרנו על האמת, פה נפצענו עמוקות ומעולם לא באמת החלמנו, פה מצאנו חמלה, פה למדנו אהבה.
הכתיבה עוזרת לנו לעבור בעט חדשה על התוואי של חיינו. לסמן מלכודות, מפרצים נסתרים, מעברים של השגחה עליונה. איפה שוכנים הקיקלופים, איפה עלינו למלא את אוזנינו בדונג כדי שהסירנות לא ימשכו אותנו למעמקים, ואיפה הירידה לשאול.
ובסופו של דבר מה שאנחנו מבינים על הנייר יוצא אל החיים שלנו.
מה שבפנים מהדהד החוצה
אי אפשר לדעת את האמת של חיינו ולהמשיך לחיות בשקר.
אנחנו גוף אחד, נפש אחת, שכל אחד. מה שבפנים מחלחל החוצה, יוצא דרך הנקבוביות של עורנו ועוטף אותנו בהילה של אור או בזיעה מרירה.
קשה להמשיך להתעלם ממשהו כשהוא מופיע שוב ושוב על הנייר.
זאת אומרת אפשר, אבל זה יגבה מאיתנו מחיר פיזי, נפשי ורגשי.
אי אפשר להמשיך להתלונן ולכאוב ולכעוס מידי יום במשך חודשים על הנייר, מבלי שבסופו של דבר נרצה לשנות את המצב.
מבלי שנבין שאנחנו יכולים לשנות אותו.
מבלי שנמצא את הדרך לשנות אותו.
הכתיבה איתנו
זה היופי שבכתיבה, היא לא משאירה אותנו לבד עם הבלבול והבלגן.
כמו שהכתיבה עוזרת לנו להוציא את כל הכאב והחרא החוצה, היא גם יכולה לעזור לנו להתמיר אותם למשהו חדש.
להפוך את החרא לדשן, ואת הבערה שבתוכנו לאש מאירה. כל הזבל הזה שצברנו במשך שנים בתוכנו יכול לצאת החוצה אל האור, אל השמש, ושם ורק שם הזרעים שנטמנו בו יכולים סוף סוף לצמוח ולהביא לנו פירות.
הכתיבה עוזרת לנו לפגוש את העוצמה שבתוכנו, את החוזק הפנימי, את היצירתיות, את התקווה.
הכתיבה עוזרת לנו להתחבר אל מקור פנימי בתוכנו של חוכמה והבנה. אולי זה אלוהים, אולי זה הלא-מודע הקולקטיבי. אולי זו פשוט אני, נטולת הבולשיט והעיוותים.
לפעמים התשובה תגיע מיד, ברגע, בפשטות. שלמה, ברורה ומוחלטת.
לפעמים נצטרך לשאול במשך עשרה ימים ברציפות או להיאבק איתה שנה שלמה, להמשיך לחפור עוד ועוד, להעלות המון חרסים, שברי זכוכית ואבק.
אבל בסופו של דבר התשובה תגיע. בסופו של דבר החרסים יורכבו חזרה לפרסקו של חיינו.
הכתיבה הולכת לשנות אותנו
אז כן, הכתיבה הולכת לשנות אותנו. וזה בסדר, וזה טוב, וזה נכון.
הכתיבה חכמה מאוד וגם אנחנו. עלינו לבטוח בה ובעצמנו ולדעת שרק מה שהגיע זמנו, רק מה שבשל ומוכן יוכל לצאת החוצה.
כמו מיילדת טובה היא תהיה שם לצידנו, תחזיק לנו את היד, תאמר לנו מתי לנשום, מתי להרפות ומתי לדחוף. היא תעזור לנו להביא אל העולם גרסה מעט שונה של עצמנו. קצת יותר מבינים, קצת יותר נבונים, קצת יותר חומלים. קצת יותר אנחנו.
כתבו. ותנו לכתיבה לעזור לכם לשנות את עצמכם.
זו הסיבה שאני כותב, כי החיים אף פעם לא עובדים אלא בדיעבד. אתה לא יכול לשלוט בחיים, לפחות אתה יכול לשלוט בגרסה שלך – צ'אק פלאניוק
הסיפורים שאני כותבת הם הגרסה שלי לחיים.
יש עוד מיליארד גרסאות, כמספר האנשים שמסתובבים על האדמה הזו, אבל זו ספציפית היא הגרסה שלי.
זה מה שאני רואה, זה מה שאני מבינה, זה מה שאני מסיקה, זה הסיפור שלי.
כמו ברשומון, כל אחד מאיתנו חווה את העולם דרך מערכת הערכים, החושים, הרגשות, ההבנות והטראומות שלו. כל אחד רואה רק מה שהוא יכול לראות, פיזית, נפשית, רגשית, ומתעלם מכל מה שהוא לא יכול.
בגלל זה יש כל-כך הרבה סיפורים.
בגלל זה יש כל-כך הרבה אמיתות.
בגלל זה חשוב לספר את הסיפור הייחודי שלנו.
מגפה, כסף, פוליטיקה, משפחה, עבודה, חברים, אוכל, נקיונות, שאיפות, רצונות, רגשות. לא תמיד אני מצליחה להבין מה קורה סביבי באותו הרגע, לא תמיד יש לי שליטה על מה שקורה. החיים פשוט נעים הלאה ואני ממשיכה איתם.
לפעמים יש יותר מדי התרחשויות, לפעמים יש שם כל-כך הרבה אנשים שמעורבים, לפעמים יותר הצפה של רגשות, ואני נשאבת פנימה, מטולטלת מצד לצד, ונסחפת מהנתיב שלי.
רק אחר-כך אני יכולה לנסות להבין. רק כשאני יושבת בשקט עם עצמי, עם דפי הבוקר או עם היומן בערב, דברים מתחילים להתבהר. רק אז אני יכולה לזקק את הסיפור שלי מתוך הדעות, והרגשות וההתרחשויות של מה שהיה, ולמצוא את הדרך שלי חזרה.
הכתיבה עוזרת לי לא לטבוע בתוך סיפורם של אחרים. היא עוזרת לי להתרחק מעט, לשים לב, להפריד, לעשות סדר, להקשיב לעצמי.
רגע, זה הצד שלי בריב שפרץ. רגע, זה מה שאני הרגשתי בתוך הבלאגן בסופר. רגע, אמרו את כל הדברים האלה בחדשות היום אבל למרות זאת זה מה שאני חושבת.
לכן אני כותבת, כדי לדעת מה הגרסה שלי, כדי להנכיח אותה פיזית בעולם, כדי לתת לי עוגן לחזור אליו, ולשמור על עצמי בתוך המערבולת הקוסמית והאנושית בה אני חיה.
זו הגרסה שלי לחיים האלה.
מה הגרסה שלך?
Art Matters: Because Your Imagination Can Change the World- Neil Gaiman
זו תקופה לא פשוטה שאנחנו עוברים.
נראה שבחודשים האחרונים מכריחים אותנו, לפעמים בכוח, לצמצם את החיים שלנו להישרדות. שרק אוויר ואוכל הפכו להיות חשובים. שעלינו לעזוב את כל מה שמכניס יופי, צבע ושומן לחיים שלנו, ולהיות מוכנים לקטסטרופה. ממש כמו באיזה סרט אפוקליפטי מטורף.
גורמים לנו לשמים את האומנות בסוף. מתייחסים אליה כאל נהנתנות, מותרות. משהו שבני אדם יכולים לחיות בלעדיו.
אולי הם צודקים.
אולי אפשר לחיות בלעדי אומנות. אבל האם זה שווה את זה?
האם החיים ללא סיפורים, ללא מוזיקה, ללא ציורים, ללא ריקודים, סרטים, בגדים, תכשיטים, הצגות, שירה, פסלים, ללא יצירה ויופי שווים את זה?
אני מרגישה שלא. אני מרגישה שאלה יהיו חיים דקים מאוד, כמעט שקופים. חיים נטולי משקל ושטוחים. כאלה שיוכלו להתפורר ברגע מרוב פריכותם, ולא להשאיר אחריהם דבר.
זה מייאש אותי, ומחלחל לתוכי כך שאני בעצמי חושבת נכון, זה לא חשוב.
אבל בפנים אני יודעת שזה כן חשוב. האומנות חשובה, משמעותית, משנה.
בגלל זה אני שמחה על Art Matters, כי הוא נעמד מאחוריי ומיהר לתמוך בי. אומר לי רגע רגע, חכי עם הייאוש הזה. תני לי להראות לך את האמת.
תני לי להראות לך למה אומנות חשובה.
שעה של קריאה, חיים של מחשבה
Art Matters הוא בעצם אוסף של ארבע מסות שכתב ניל גיימן. המסות האלה נאספו יחד בכריכה תכולה יפה, וקיבלו חיים נוספים בעזרת ידו הכה מוכשרת של כריס ריידל. בכל עמוד יש איור מעט מחוספס, סצנה שמאירה את הכתוב ומוסיפה עליו.
הספר עצמו קטן וקצר. סיימתי לקרוא אותו תוך שעה בערך. אבל הוא מסוג הספרים שעוביים לא מעיד על כמות הרעיונות והמחשבות שבהם, וכמעט בכל עמוד רציתי לסמן משהו ולשמור לי בצד. הוא מהספרים, כמו שכתב אחד הקוראים שלו, שאפשר לקרוא במהירות, אבל להעביר חיים שלמים במחשבות עליו.
ועדיין כבר בקריאה ראשונה קיבלתי זריקת עידוד, הרמת מוטיבציה, סוג של יישור ראש-לב-בטן, והחזרת האנרגיות שלי אליי ממרחבי הבלגן שמסביב.
רעיונות לא מתים
ניל גיימן הוא סופר, משורר ותסריטאי. הוא מכותבי הפנטזיה הפופולריים, המוכשרים, הפוריים והאהובים בתקופתנו. מראיונות איתו הוא נראה ונשמע כאדם ארצי, פתוח, נגיש ואדיב. ואין ספק שהניסיון שהוא צבר מביא אותו למקום שהוא יכול ורוצה בכנות ובשמחה לתת כמה עצות ותמיכה ליוצרים.
הספר נפתח ב-Credo – אני מאמין. לפי המו"ל של הספר, גיימן כתב אותו מעט אחרי הפיגוע במשרדי כתב-העת הצרפתי "שרלי הבדו", והוא ממשיך להיות תקף וחשוב.
זוהי מסה קצרה ונוקבת בפתיחותה, על חשיבותם של רעיונות ועל חשיבות החופש להשמיע אותם, בין אם הם נכון או שקריים, נעימים או מכעיסים, מבוססי מדע או פנטזיה.
לכולנו שמורה הזכות לחשוב מה שאנחנו רוצים, ולהאמין במה שאנחנו רוצים, ולחשוב שאחרים טועים ושאנחנו צודקים.
אבל אין לנו את הזכות להשתיק אחרים, גם אם לדעתנו הם "רעים", כמו שלאחרים אין זכות להשתיק אותנו, גם אם הם חושבים שאנחנו "הרעים".
שריפת ספרים או הריגת אנשים לא הורגת רעיונות. רעיונות נישאים באוויר ונשארים הרבה אחרי שאבק הירי שוקע.
לו רק היינו יכולים להיות סבלנים יותר. לו רק היינו יכולים לראות את העבר ואת הכאב שנמצא בנו ובכל אחד מהאנשים שסביבנו, ולהבין שהוא משפיע על עלינו ועל המעשים שלנו.
לו רק היינו יכולים לראות שיש דרכים נוספות ושונות לחיות, ולא רק הדרך שלנו היא הנכונה והטובה. אולי אז העולם הזה היה טוב יותר לכולנו.
אבל לשמחתנו יש דרך כזו, וזה החלק השני בספר, "למה העתיד שלנו תלוי בספריות, בקריאה ובחלימה בהקיץ".
אמפתיה, דמיון ואפשרויות נוספות
בחלק הזה גיימן חולק איתנו את החוויה שלו עם קריאה, עם הספרייה שהיה הולך אליה מדי יום כשהיה ילד, ועם הספרנים האדיבים שכדבריו "אהבו ספרים ואהבו שהספרים נקראים."
גיימן אומר כי עלינו לקרוא, וללמד את הילדים שלנו לאהוב לקרוא. כי כשאנחנו קוראים סיפורת, אנחנו מפתחים את האמפתיה שלנו, ואנחנו מפתחים את הדמיון שלנו.
הוא אומר שתוך כדי קריאה "אנחנו מוצאים משהו שהוא חיוני וקריטי לעשיית דרכנו בעולם. והוא: שהעולם לא חייב להיות ככה. הדברים יכולים להיות שונים."
בעזרת הספרים אנחנו יכולים להבין את העבר, להבין תרבויות, להבין נסיבות, להבין אנשים. בעזרת ספרים אנחנו יכולים לדמיין עתיד שונה. עולם אחר. לראות אפשרויות נוספות. כך בעצם מתחיל כל שינוי, בהבנה שיש דרכים נוספות, אחרות, לעשות ולחיות.
לעשות אומנות
החלק השלישי, שאולי הוא בכלל שיר, הוא על "איך לבנות כיסא". ובו גיימן מנסה להתחמק מכתיבה על ידי הָרְכָּבָת כיסא שקנה. ואולי הוא מוצא שם הקבלה בין הָרְכָּבָת כיסא לכתיבת סיפור? אני לא ממש בטוחה.
החלק הרביעי, "עשו אומנות טובה", הוא נאום שנשא גיימן בטקס בוגרים ב- 2012 (אפשר למצוא את הסרטון שלו באינטרנט), והוא ישר ואמיתי ופוגע בלב ובקרביים.
ב"עשו אומנות טובה" גיימן מעודד אותנו שזה בסדר להיות חדשים במשהו ולא ממש להבין, ונותן לנו עצות על כישלונות והצלחות וטעויות. הוא מעודד אותנו למצוא את מה שאנחנו רוצים לעשות ולעשות אותו, ואם אנחנו לא יכולים לעשות אותו, אז לפחות לוודא שכל מה שאנחנו כן עושים, תמיד יניע אותנו לכיוונו, תמיד יקרב אותנו צעד אחד אליו ולא ירחיק אותנו.
אבל בעיקר גיימן מבקש מאיתנו לעשות את האומנות שלנו, ולעשות אותה היטב. החוקים הישנים של אומנות ויצירה מתפוררים, שומרי הסף קמים ועוזבים את משמרתם והאפשרויות בעולם הולכות ונפתחות בפנינו. לכן עלינו לצייר, לכתוב, לרקוד ולהשמיע את הקול שלנו, כי לאף אחד אחר מלבדנו אין את הקול הזה.
להשמיע את הקול הזה, ליצור את האומנות שלנו, בימים טובים ובימים אחרים. כשאנחנו עצובים, וכשאנחנו שמחים. כשהעתיד נראה כמו ערפל סמיך, וכשהעבר רודף אחרינו כמו חיה רעבה. כשיש לב אחר שאוהב אותנו וכשאנחנו כל כך לבד שאנחנו עלולים להיעלם אל תוך האוויר ברגע.
עלינו לעשות את האומנות שלנו ויהי מה. כי כמה שמנסים להקטין אותה, ולזלזל בה, ולהתנשא מעליה, אומנות, האומנות שלנו, מצילה לנו את החיים.
כל מי שיוצר יודע את זה.
אני יודעת את זה.
לפעמים זו הצלה ענקית כמו מסופת טייפון או משריפה. לרוב, בשבילי, זו הצלה יום יומית, צנועה. כמו כוס מים כשאני צמאה, כמו מיטה כשאני עייפה. לא תמיד אני שמה לב כמה היא חשובה לי, אבל אני תמיד שמה לב כשהיא חסרה בחיי. האוויר נעשה דליל בלעדיה, הראש לא שקט, והגוף חסר מנוחה.
האומנות חשובה
אז אם אתם מרגישים קצת מדוכדכים, או שהיצירה שלכם מיותרת ולא חשובה, הקשיבו לגיימן, הוא יודע שהאומנות חשובה.
היא קריטית.
היא משנה.
היא חשובה לא רק ליוצרים, אלא גם לאלה שקוראים, ששומעים, שרואים, שנושמים אותה.
היא יכולה להיות הניצוץ הקטן שמבעיר שריפה מחריבה, או פתית השלג שמתגלגל לכדור בלתי ניתן לעצירה.
היא חיונית לנפש ולשכל כמו שאוויר ומזון חיוניים לגוף.
ולא משנה כמה מנסים לצמצם ולסגור אותנו, האומנות היא הדרך שלנו החוצה, למעלה, לצדדים. היא הדרך שלנו להתרחב, לצמוח לגדול. היא הדרך של החיים להיות.
האומנות חשובה.
עשו את האומנות שלכם.
