זהו תרגיל שנמצא בספר של דורתיאה ברנד 'Becoming a writer', והוא חוויה חוץ גופית מרתקת.
התרגיל פשוט והוא רק דורש מאתנו להתנתק ולהביט על עצמנו מבחוץ.
כמו זר שבוחן אותנו מהצד.
כמו אנתרופולוגיה עצמית.
איך אנחנו יושבים? כפוף? זקוף? רגליים מסוכלות? נשענים על השולחן? מרוחים על הספה?
איך אנחנו הולכים? גוררים רגליים? בביטחון? בדחיפות כאילו סוף העולם בעקבותינו? מתעלמים מכולם כדי שלא יראו אותנו? מסתכלים לתוך חלונות הבתים ותוהים מי גר שם ואיך כל העציצים שלהם כל כך רעננים גם באמצע אוגוסט?
איך אנחנו מדברים? לאט? מהר? במקוטע? בידיים שלובות? בידיים מתנפנפות? עם 'כאילו' בכל משפט?
אפשר לבחון את עצמנו בזמן שאנחנו מכינים סלט ואז לכתוב ולתאר את כל מה שעשינו.
מה סדר הפעולות, הקולות שהשמענו, הפרצופים שיצרנו?
האם הוצאנו את כל הירקות וערמנו אותם? או שכל פעם נזכרנו בירק אחר ששכחנו? האם החזקנו את הסכין כמו השפים בטלוויזיה? או חתכנו כמו שאנשים רגילים חותכים בסכין שעולה 10 ₪? האם טעמנו מכל ירק? כמה חתיכות? האם חתכנו כל ירק בנפרד וגרפנו אותו לקערה? או חתכנו עד שהקרש התמלא ורק אז שלחנו אותם לקערה? ואולי בכלל חתכנו באוויר (חבל על הכלים)?
כשאנחנו מתבוננים על עצמנו עושים פעולות שגרתיות לחלוטין פתאום מתגלה עולם שלם ומיוחד, ולפעמים מופרע ומוזר.
איך אתם מתקלחים? מתכוננים לעבודה? עושים קניות? מכינים קפה? יושבים עכשיו וקוראים? מתנשקים?
