זו תזכורת קטנה לכך שהיצירה שלנו חשובה. וככזו עלינו להגן עליה, להגן על עצמנו מפני כל מה שאנחנו מאמינים שהוא חשוב יותר מאיתנו.
אני מרגישה שזה לא פשוט לי לעשות את זה בעולם שלנו. בחברה שבה למדתי להיות צייתנית, ללכת לפי הנורמות, לשים את הצרכים של אחרים, של המשפחה, של החברה, של המדינה לפני הצרכים שלי.
חברה שבה למדתי שיש רק מספר דברים חשובים באמת בעולם הזה, והם כסף, מעמד ולהיות נורמטיבית וטובה. כל השאר מיועד למשחקים, לילדים ולפנטזיות.
אני לא ידעתי איך לשמור על עצמי. לא לימדו אותי את זה. תמיד יש משהו חשוב יותר, דחוף יותר, חיוני יותר מאשר היצירה שלי. עד היום אני מוצאת את עצמי שמה אותה בצד. לא מדשנת את האדמה שממנה היא צומחת. לא ממלאת את הבאר, לא יוצאת לבילוי אומן, לא עושה משחקי כתיבה, לא מקדישה מספיק זמן לחלומות בהקיץ.
ואז בימים שבהם אני לא כותבת ויוצרת, אני עצבנית יותר. פחות רגועה. אם כל היום זה רק עבודה, משימות וחובה, בערב אני הופכת להיות גוש עצבני שכולו חידודים. אין לי סבלנות לכלום, אני חסרת מנוחה וכועסת, נושפת עשן ויורקת מרירות.
אבל אם הגעתי לנייר באותו היום, עצם העשייה שלי, עצם זה שהבאתי לעולם משהו שלא היה בו קודם משמחת אותי. מאזנת אותי, מחזירה אותי לעצמי. ובמצב זה אני רגועה יותר, שלווה יותר, פתוחה יותר. ואם לי טוב יותר אז גם לאנשים שסביבי יהיה טוב יותר. ואז לאנשים שסביבם יהיה טוב יותר, ולאלה שסביבם יהיה טוב יותר. זה הרי מתפשט כמו אדוות במים.
והיצירה הזו לא יכולה להתרחש ללא כל ההרגלים הקטנים ששומרים עלי. הרגלים שממלאים אותי וגם מאפשרים לי להתנקות ולשחרר. הרגלים שמדשנים אותי במראות, בקולות, בריחות, בצלילים וברגשות, וגם נותנים לי אפשרות ליצור מהם משהו חדש.
אלה הרגלים שאני עושה כל יום כמו דפי בוקר ומדיטציה. הרגלים שאני משתדלת לעשות כמה פעמים בשבוע כמו הליכה, להקשיב למוזיקה, לרקוד, לחלום בהקיץ, או כאלה שמגיעים פעם בכמה זמן כמו טיולים בטבע, שיטוט בחנויות מיוחדות, אפיה של עוגיות, שקיעות בים, שרבוטים במחברת…
אבל אני לומדת.
לומדת לשמור על עצמי. לומדת להגן על הכתיבה ועל היצירה שלי מפני עצמי ומפני אחרים. לומדת להבין שהיא חשובה וחיונית. לומדת למצוא את מה שמשמח אותי ושומר אותי מונעת ויצירתית, ואיך לשלב את כל הדברים האלה בחיי.
מה משמח אתכם? מה שומר אתכם מונעים? מה עוזר לכם להיות יצירתיים? מה עוזר לכם ליצור? מוזמנים לכתוב ולהגיב.
