אני אוהבת להקשיב לאומנים אחרים מדברים על תהליכי היצירה שלהם. להשאיל מהם טריקים קטנים, לקבל השראה לעשיה, ובעיקר להתעודד ולקבל רוח גבית להמשיך ולעשות את הדברים שלי.
השבוע הקשבתי ללורה הורן מדברת עם קארי שמיט על כתיבת ספרים ויצירת החלומות היצירתיים שלנו.
לורה הורן (Laura Horn) היא אמנית, מורה ובעלת עסק יצירתי, ויש לה גם פודקאסט שבו היא מספרת על דברים שקורים אצלה בסטודיו, חולקת טיפים ועצות וגם מראיינת אומנים.
בפרק הזה היא ראיינה את האומנית קארי שמיט (Carrie Schmitt), ודיברה איתה על הספר החדש שלה.
לשמיט יש סיפור מיוחד. היא התחילה לצייר רק לפני כ-10 שנים, אחרי שחלתה במחלה שסיכנה את חייה. בעודה רתוקה למיטתה היא שמעה קול בתוכה שאמר לה "עכשיו כשהחיים שלך נגמרו, עדיף שתעשי מה שאת רוצה, ותציירי," לשמחתה היא הקשיבה. בהתחלה הציור היה בשבילה תרגול של ריפוי, והוא יצר תנועה של רכות בתוך החושך שבו היא הייתה. עם הזמן, כששמיט החלימה, היא הפכה להיות אומנית במשרה מלאה, ציירת, מורה וסופרת.
בשיחה של שמיט עם הורן היא לוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של יצירת הספר שלה. היא מספרת על ההשראה ליצירת הספר, הטקסים וההרגלים שעזרו לה ליצור אותו וגם מדוע היא החליטה להוציא אותו לאור בעצמה ולא דרך מו"ל.
אהבתי את זה ששמיט היא אומנם ציירת, ולמרות שיש סוג של קביעה שכל אומן יתעסק רק בסוג האומנות שלו, ציירים יציירו, כותבים יכתבו ופסלים יפסלו, היא בכל זאת החליטה ליצור ספר שישלב את הציורים שלה עם הכתיבה. היא אומרת כי היא מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש לפחות סיפור אחד בתוכו, ומעודדת אותנו להוציא אותו.
הורן סיפרה שהיא עצמה, כמו רבים מאיתנו, עומדת המומה מול הדבר הגדול הזה שנקרא ליצור ספר. אך שמיט אמרה שהיא התייחסה אל יצירת הספר כמו שהיא מתייחסת ליצירת כל פיסת אומנות אחרת שלה. היא פשוט שפכה הכל החוצה. היא פשוט נתנה לכל מה שרצה לצאת להשתחרר החוצה. זו הייתה הטיוטה הראשונה של הספר, ושם הכל אפשרי ומותר. אין נכון או לא נכון או מתאים או ראוי. יש רק שפע של רעיונות ודברים שמהם אחר כך אפשר ליצור את הספר.
ולמרות שזהו ספר שהיא חשבה שאינו קונבנציונלי, וגם לא נתקלה בהרבה ספרים מהסוג שהיא רוצה ליצור, היא בכל זאת החליטה ליצור אותו. כדבריה, בזמן אחת ממדיטציות הבוקר שלה עלה בה הרעיון ליצור ספר, והרעיון היה כל -כך חזק, שלמרות שלא ידעה איך תעשה אותו הוא המשיך למשוך אותה לכיוונו והיא פשוט הלכה ועשתה בכל זאת. הלכה ויצרה את הספר שלה ואת הסיפור שלה.
הספר שהיא יצרה הוא שילוב של הדברים ששמיט אוהבת, ציור, קטעי יומן, וסיפורים מאחורי היצירה. זהו סוג של סיכום של המסע שהיא עברה בעשר השנים האחרונות, עשר השנים שבהן היא מציירת. סוג של תיעוד כדי שגם ההורים שלה יוכלו לראות מה היא עשתה, וגם הנכדים והנינים שאולי יהיו לה, יוכלו להכיר אותה, לדעת מי היא ומה הערכים שלה. זהו ספר שהוא חלק מהמורשת שלה.
שמיט אומרת שהיא יצרה את הספר כי ביקשה לחלוק את הסיפור שלה עם אחרים, ולעורר בהם השראה להקשיב לליבם ולחוכמה הפנימית שלהם. לעזור להם להפוך מעמסות לברכות ולראות את הסיפור שלהם, ליצור את העולם שלהם. הרגיש לה שהשיתוף של הסיפור שלה עם אחרים יכול לעזור להם, ושזו גם הייתה הזדמנות בשבילה לכתוב את הגרסה שלה לסיפור.
להקשיב לשמיט, ולגישה שלה לחיים וליצירה, היה מרענן ומעודד. לא הרבה אומנים ניגשים ליצירה שלהם בשמחת חיים, בחדווה ובאמונה שכוחות גדולים מסייעים להם. אבל זה מה ששמיט עושה. היא מקשיבה לליבה יותר מאשר למוח שלה. היא יוצרת את מה שמושך אותה אליו ונעה כמו שהיא אמורה לנוע ולא כמו שהחברה ומוסכמויותיה אומרות לה שעליה לנוע.
ההקשבה לשמיט עזרה לי לראות שוב שיש דרכים רבות ומגוונות ליצור ולהיות, לשלב רוחניות ועבודה, להוציא החוצה דברים שהם לאו דווקא קונבנציונאליים או מיושרים לחלוטין עם מה שכבר קיים, בטח בימינו עם מגוון האפשרויות והחופש.
וגם אם החופש החיצוני הוא לא רב, ואולי הוא גם לא לגמרי בשליטתנו, עדיין החופש הפנימי יכול להיות אינסופי ונראה לי שהוא החופש שבאמת קובע.
רוצים גם להקשיב לקארי שמיט ולגלות עוד דברים ממנה? הנה היא כאן אצל לורה הורן
מה אתם לקחתם מהשיחה שלהן? האם היא עודדה אתכם? מה דעתכם על טקס הערב שלה? על הגישה שלה ליצירה? מוזמנים לכתוב לי בתגובות.
