זו תקופה לא פשוטה שאנחנו עוברים.
נראה שבחודשים האחרונים מכריחים אותנו, לפעמים בכוח, לצמצם את החיים שלנו להישרדות. שרק אוויר ואוכל הפכו להיות חשובים. שעלינו לעזוב את כל מה שמכניס יופי, צבע ושומן לחיים שלנו, ולהיות מוכנים לקטסטרופה. ממש כמו באיזה סרט אפוקליפטי מטורף.
גורמים לנו לשמים את האומנות בסוף. מתייחסים אליה כאל נהנתנות, מותרות. משהו שבני אדם יכולים לחיות בלעדיו.
אולי הם צודקים.
אולי אפשר לחיות בלעדי אומנות. אבל האם זה שווה את זה?
האם החיים ללא סיפורים, ללא מוזיקה, ללא ציורים, ללא ריקודים, סרטים, בגדים, תכשיטים, הצגות, שירה, פסלים, ללא יצירה ויופי שווים את זה?
אני מרגישה שלא. אני מרגישה שאלה יהיו חיים דקים מאוד, כמעט שקופים. חיים נטולי משקל ושטוחים. כאלה שיוכלו להתפורר ברגע מרוב פריכותם, ולא להשאיר אחריהם דבר.
זה מייאש אותי, ומחלחל לתוכי כך שאני בעצמי חושבת נכון, זה לא חשוב.
אבל בפנים אני יודעת שזה כן חשוב. האומנות חשובה, משמעותית, משנה.
בגלל זה אני שמחה על Art Matters, כי הוא נעמד מאחוריי ומיהר לתמוך בי. אומר לי רגע רגע, חכי עם הייאוש הזה. תני לי להראות לך את האמת.
תני לי להראות לך למה אומנות חשובה.
שעה של קריאה, חיים של מחשבה
Art Matters הוא בעצם אוסף של ארבע מסות שכתב ניל גיימן. המסות האלה נאספו יחד בכריכה תכולה יפה, וקיבלו חיים נוספים בעזרת ידו הכה מוכשרת של כריס ריידל. בכל עמוד יש איור מעט מחוספס, סצנה שמאירה את הכתוב ומוסיפה עליו.
הספר עצמו קטן וקצר. סיימתי לקרוא אותו תוך שעה בערך. אבל הוא מסוג הספרים שעוביים לא מעיד על כמות הרעיונות והמחשבות שבהם, וכמעט בכל עמוד רציתי לסמן משהו ולשמור לי בצד. הוא מהספרים, כמו שכתב אחד הקוראים שלו, שאפשר לקרוא במהירות, אבל להעביר חיים שלמים במחשבות עליו.
ועדיין כבר בקריאה ראשונה קיבלתי זריקת עידוד, הרמת מוטיבציה, סוג של יישור ראש-לב-בטן, והחזרת האנרגיות שלי אליי ממרחבי הבלגן שמסביב.
רעיונות לא מתים
ניל גיימן הוא סופר, משורר ותסריטאי. הוא מכותבי הפנטזיה הפופולריים, המוכשרים, הפוריים והאהובים בתקופתנו. מראיונות איתו הוא נראה ונשמע כאדם ארצי, פתוח, נגיש ואדיב. ואין ספק שהניסיון שהוא צבר מביא אותו למקום שהוא יכול ורוצה בכנות ובשמחה לתת כמה עצות ותמיכה ליוצרים.
הספר נפתח ב-Credo – אני מאמין. לפי המו"ל של הספר, גיימן כתב אותו מעט אחרי הפיגוע במשרדי כתב-העת הצרפתי "שרלי הבדו", והוא ממשיך להיות תקף וחשוב.
זוהי מסה קצרה ונוקבת בפתיחותה, על חשיבותם של רעיונות ועל חשיבות החופש להשמיע אותם, בין אם הם נכון או שקריים, נעימים או מכעיסים, מבוססי מדע או פנטזיה.
לכולנו שמורה הזכות לחשוב מה שאנחנו רוצים, ולהאמין במה שאנחנו רוצים, ולחשוב שאחרים טועים ושאנחנו צודקים.
אבל אין לנו את הזכות להשתיק אחרים, גם אם לדעתנו הם "רעים", כמו שלאחרים אין זכות להשתיק אותנו, גם אם הם חושבים שאנחנו "הרעים".
שריפת ספרים או הריגת אנשים לא הורגת רעיונות. רעיונות נישאים באוויר ונשארים הרבה אחרי שאבק הירי שוקע.
לו רק היינו יכולים להיות סבלנים יותר. לו רק היינו יכולים לראות את העבר ואת הכאב שנמצא בנו ובכל אחד מהאנשים שסביבנו, ולהבין שהוא משפיע על עלינו ועל המעשים שלנו.
לו רק היינו יכולים לראות שיש דרכים נוספות ושונות לחיות, ולא רק הדרך שלנו היא הנכונה והטובה. אולי אז העולם הזה היה טוב יותר לכולנו.
אבל לשמחתנו יש דרך כזו, וזה החלק השני בספר, "למה העתיד שלנו תלוי בספריות, בקריאה ובחלימה בהקיץ".
אמפתיה, דמיון ואפשרויות נוספות
בחלק הזה גיימן חולק איתנו את החוויה שלו עם קריאה, עם הספרייה שהיה הולך אליה מדי יום כשהיה ילד, ועם הספרנים האדיבים שכדבריו "אהבו ספרים ואהבו שהספרים נקראים."
גיימן אומר כי עלינו לקרוא, וללמד את הילדים שלנו לאהוב לקרוא. כי כשאנחנו קוראים סיפורת, אנחנו מפתחים את האמפתיה שלנו, ואנחנו מפתחים את הדמיון שלנו.
הוא אומר שתוך כדי קריאה "אנחנו מוצאים משהו שהוא חיוני וקריטי לעשיית דרכנו בעולם. והוא: שהעולם לא חייב להיות ככה. הדברים יכולים להיות שונים."
בעזרת הספרים אנחנו יכולים להבין את העבר, להבין תרבויות, להבין נסיבות, להבין אנשים. בעזרת ספרים אנחנו יכולים לדמיין עתיד שונה. עולם אחר. לראות אפשרויות נוספות. כך בעצם מתחיל כל שינוי, בהבנה שיש דרכים נוספות, אחרות, לעשות ולחיות.
לעשות אומנות
החלק השלישי, שאולי הוא בכלל שיר, הוא על "איך לבנות כיסא". ובו גיימן מנסה להתחמק מכתיבה על ידי הָרְכָּבָת כיסא שקנה. ואולי הוא מוצא שם הקבלה בין הָרְכָּבָת כיסא לכתיבת סיפור? אני לא ממש בטוחה.
החלק הרביעי, "עשו אומנות טובה", הוא נאום שנשא גיימן בטקס בוגרים ב- 2012 (אפשר למצוא את הסרטון שלו באינטרנט), והוא ישר ואמיתי ופוגע בלב ובקרביים.
ב"עשו אומנות טובה" גיימן מעודד אותנו שזה בסדר להיות חדשים במשהו ולא ממש להבין, ונותן לנו עצות על כישלונות והצלחות וטעויות. הוא מעודד אותנו למצוא את מה שאנחנו רוצים לעשות ולעשות אותו, ואם אנחנו לא יכולים לעשות אותו, אז לפחות לוודא שכל מה שאנחנו כן עושים, תמיד יניע אותנו לכיוונו, תמיד יקרב אותנו צעד אחד אליו ולא ירחיק אותנו.
אבל בעיקר גיימן מבקש מאיתנו לעשות את האומנות שלנו, ולעשות אותה היטב. החוקים הישנים של אומנות ויצירה מתפוררים, שומרי הסף קמים ועוזבים את משמרתם והאפשרויות בעולם הולכות ונפתחות בפנינו. לכן עלינו לצייר, לכתוב, לרקוד ולהשמיע את הקול שלנו, כי לאף אחד אחר מלבדנו אין את הקול הזה.
להשמיע את הקול הזה, ליצור את האומנות שלנו, בימים טובים ובימים אחרים. כשאנחנו עצובים, וכשאנחנו שמחים. כשהעתיד נראה כמו ערפל סמיך, וכשהעבר רודף אחרינו כמו חיה רעבה. כשיש לב אחר שאוהב אותנו וכשאנחנו כל כך לבד שאנחנו עלולים להיעלם אל תוך האוויר ברגע.
עלינו לעשות את האומנות שלנו ויהי מה. כי כמה שמנסים להקטין אותה, ולזלזל בה, ולהתנשא מעליה, אומנות, האומנות שלנו, מצילה לנו את החיים.
כל מי שיוצר יודע את זה.
אני יודעת את זה.
לפעמים זו הצלה ענקית כמו מסופת טייפון או משריפה. לרוב, בשבילי, זו הצלה יום יומית, צנועה. כמו כוס מים כשאני צמאה, כמו מיטה כשאני עייפה. לא תמיד אני שמה לב כמה היא חשובה לי, אבל אני תמיד שמה לב כשהיא חסרה בחיי. האוויר נעשה דליל בלעדיה, הראש לא שקט, והגוף חסר מנוחה.
האומנות חשובה
אז אם אתם מרגישים קצת מדוכדכים, או שהיצירה שלכם מיותרת ולא חשובה, הקשיבו לגיימן, הוא יודע שהאומנות חשובה.
היא קריטית.
היא משנה.
היא חשובה לא רק ליוצרים, אלא גם לאלה שקוראים, ששומעים, שרואים, שנושמים אותה.
היא יכולה להיות הניצוץ הקטן שמבעיר שריפה מחריבה, או פתית השלג שמתגלגל לכדור בלתי ניתן לעצירה.
היא חיונית לנפש ולשכל כמו שאוויר ומזון חיוניים לגוף.
ולא משנה כמה מנסים לצמצם ולסגור אותנו, האומנות היא הדרך שלנו החוצה, למעלה, לצדדים. היא הדרך שלנו להתרחב, לצמוח לגדול. היא הדרך של החיים להיות.
האומנות חשובה.
עשו את האומנות שלכם.
