אני אוהבת לקרוא ספרים. קראתי כבר מאות.
לא כולם היו טובים, את רובם אני לא זוכרת.
אבל מדי פעם מגיח ספר שמספר לי סיפור שלוקח אותי מהמציאות שלי ומראה לי עולם אחר. סיפור שמוריד קירות שהוקמו סביבי ופותח עוד קצת מהעולם לעיניי. מראה לי אפשריות אחרות להבין ולחיות. אפשרויות שהן לאו דווקא כמו שלימדו אותי, לאו דווקא מה שאני חושבת שאפשרי.
יש ספרים שגרמו לי להסתכל על ההיסטוריה מנקודת מבט שונה, כמעט הפוכה ומאז אינני יכולה שלא לחשוב על כל ההיסטוריה שלנו ולתהות האם זו באמת האמת?
יש ספרים שנתנו לי דוגמה לפנים האינסופיות של האהבה, וכמה היא חזקה, וכמה היא מיטיבה וכמה היא עדיפה על כעס ופחד ולבד.
יש ספרים שהראו לי איך לחיות טוב יותר עם כאב, יש ספרים שהראו לי לא לאבד תקווה.
יש שהראו לי את הצדדים הנוראיים של האדם, ויש שהראו לי את הטוב והנשגב שבתוכנו.
ניסיון של אחרים
לא יכולתי לחוות וללמוד את כל הדברים שקרו בספרים האלה בעצמי. הרי הזמן שלנו כאן, בגוף הזה ועם התודעה הזו, הוא מוגבל ומועט.
גם ההורים שלנו לא יכלו ללמד אותנו הכל, או האחים או הדודים או החברים שלנו, ולא הכל ניתן ללמוד מניסיון.
גם לא הכל צריך ללמוד מניסיון. לפעמים טוב שמישהי תגיד לנו תקשיבו, כשאתן נכנסות ליער תדעו שיש שם זאבים. או מישהו שיגיד לנו רגע, ליקום הזה יש בכלל חוקים אחרים, והם לא מה שלימדו אתכם בבית הספר.
כל סיפור הוא מורה שנשלח אלינו. כל סיפור הוא הדרכה שנוצרה אחרי מאות ואלפי שעות של לימוד, של ניסוי וטעיה, והוא מוגש לנו ישר לידיים.
לכן האנושות מספרת סיפורים מימים ימימה. להעביר ידע אל הדור הבא, לעזור לחדשים להבין את מה שהדור הקודם למד על בשרו. והיא עושה את זה בצורה הכי קרובה למציאות שאפשר, על ידי סיפור.
ככה אני לא צריכה לתהות ולרצות לחוות איך זה להיות תקועה בזמן מלחמה על סירת ניצולים קטנה, כשמסביבי רק ים ושום תקווה באופק. אני כבר יודעת כמה זה נורא. ככה אני לא צריכה להמשיך להתהלך בעולם עם תחושה שאני יותר מדי מוזרה, כי היי, יש כמה אנשים מוזרים כמוני וזה לא נורא כל-כך.
וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה לפתוח את הספר הנכון ולהישאב פנימה. לתת לו להראות לי דברים חדשים ואולי גם שונים, ולצאת ממנו בעמוד האחרון, קצת חכמה יותר, קצת מבינה יותר, קצת שלמה יותר.
