בהקדמה לספר אומר רוברט מקי (סופר ותסריטאי שיצר את סדנת הכתיבה הכי מבוקשת בעולם "סיפור") כי סטיבן פרספילד כתב את הספר הזה במיוחד בשבילו. זה מעניין, כי כשקראתי את הספר הרגשתי שפרספילד מיען אותו במיוחד עבורי. הוא הרי יודע בדיוק מה אני עוברת, עם מה אני מתמודדת כל יום. ופשוט שכח לכתוב את זה בהתחלה.
פרספילד הוא סופר שכותב בעיקר סיפורת היסטורית של קרבות ומלחמות, ואולי לכן, גם ספרו הזה 'המלחמה של האומנות', מדבר על הגשמת היצירה כעל סוג של לחימה.
אני אישית לא מחבבת את תנועת המלחמות והמאבקים. אני מאמינה שמה שמתנגדים לו רק גודל ומתעצם, וכי כל מכשול או קרב בתוכנו בא ללמד אותנו משהו, אבל יש משהו קוסם במחשבה שאנחנו, היוצרים והאומנים, ובעצם כמעט כל האנשים בעולם, יוצאים מדי יום למלחמה בכוח גדול ומיתי בדיוק כמו אותם גיבורים באגדות ובמיתוסים הגדולים.
יש נחמה ועידוד להוציא מתוכנו את הכוח הזה שפוגע בנו, הורס לנו ומתנכל לנו, ולשים אותו מולנו, להסתכל לו בעיניים, להבין את כל כוחו, עוצמתו ואלמותיותו ובכל זאת לצאת נגדו.
הכוח הנורא והקטלני בעולם
הכוח הנוראי הזה, העצום, הבראשיתי, החזק מאיתנו עשרות מונים. הכוח הבלתי נמנע הזה, הקיים בעולם כמו הכבידה והמוות נקרא התנגדות.
לא מדברים הרבה על התנגדות. כשאנחנו יוצאים להרפתקה יצירתית אנחנו לרוב לא לוקחים אותה בשיקולים, לא כמו שנגיד מהנדסי אווירונאוטיקה לוקחים את כוח הכבידה כשיקול כשהם מתכננים כלי טיס. אבל ההתנגדות היא אחד הכוחות הנבזיים, הרעילים והקטלניים ביותר בעולם. פרספילד מאמין שהכוח הזה גורם ליותר אומללות וחוסר שמחה מאשר עוני, מחלות ואין-אונות ביחד.
לא מאמינים שקיים כזה אויב? לא מאמינים שהתנגדות היא כל-כך נוראית?
תחליטו עכשיו שאתם מפסיקים לעשן. שמהיום, בכל ערב אתם יוצאים להליכה. שמחר בבוקר אתם קובעים תור לשיאצו לטפל סוף סוף בכאבי הכתפיים שלכם.
תוך כמה זמן עולים הקולות המתנגדים? שתי שניות? שנייה? מאית השנייה?
הקולות שאומרים לנו שאין טעם, שאנחנו חלשים, לא יכולים, תמיד מפסיקים באמצע, לא ראויים, לא מספיק טובים, לא מספיק חכמים. כן, כן, קולות הצנזור הידוע לשמצה. קולות שלפעמים נשמעים כמו החברים הכי טובים שלנו. תאכלי עוד שתי שורות של שוקולד, מחקרים הראו ששוקולד זה בריא, ובכלל מגיע לך, תפנקי את עצמך. או אל תשבי היום לכתוב זה לא נורא, נוחי איזה חמש שעות מול הטלוויזיה ותראי סדרות שרק יעמיקו את הניתוק שלך.
כן, זו ההתנגדות, חתיכת חרא מחורבן ומסריח.
זהו הכוח שמשמיד חלומות ולכן משמיד חיים. אבל פרספילד יעזור לנו להילחם בו ולנצח אותו.
דעו את האויב
כמו מפקד מנוסה ושבע קרבות שכבר ראה הכל, פרספילד מושיב אותנו ומלמד אותנו כל מה שידוע לו על האויב הנורא ביותר שאי פעם הלך על פני העולם הזה.
איך הוא נראה, מה מעיר אותו ומתי הוא מופיע. איך למצוא אותו כשהוא מתחבא בסבך לפני תקיפה, מה הטריקים והתעלולים שלו, איך הוא תוקף, ומה כלי הנשק החביבים עליו. איך לראות את המלכודות שהוא מניח בדרכנו, ואיך לזהות את ריח הרעל שהוא שולח אלינו.
הוא אומר לנו שהאויב הזה, ההתנגדות, לא שמה עלינו אישית, אבל היא תעשה הכל כדי שלא נגדל, נתרחב, ניצור ונפרח. היא תשתמש בכל התכסיסים הכי מלוכלכים, הכי נמוכים, הכי מכוערים כדי להשאיר אותנו תקועים וקבורים במקום שלנו. היא שמה לעצמה מטרה להשמיד את כל החלומות בעולם, כולל החלום שלנו. והיא לא תנוח, לא תישן, לא תעלם, לא תיכנע, עד שהעולם יהיה שממה.
החושך והאור
בשלב זה נראה שאין שום דבר שאפשר לעשות נגד ההתנגדות. היא הרי אלמותית. כל עוד יש חיים, כל עוד יש חלומות היא תמשיך להתקיים. היא בתוכנו ובכל אחד אחר סביבנו. אי אפשר להיפטר ממנה. בכל פעם שנרצה לעשות משהו לטובתנו, למען התפתחותנו והגשמת שאיפות הלב שלנו ההתנגדות תתייצב מולנו כמו שד מהגיהינום ותעשה כל מה שיש בכוחה וביכולתה כדי לקצוץ לנו את הרגלים ולהשאיר אותנו עם הפנים בתוך הבוץ.
אבל גם כאן פרספילד בא לעזרתנו ואומר כי ניתן לנצח את ההתנגדות. אם לא היה ניתן לנצח אותה, לא היו לנו את 'לילה עטור כוכבים' 'שר הטבעות' או הבנה של מבנה הדנ"א. כל התקדמות אינטלקטואלית, רוחנית ורגשית היא הוכחה לכך שניתן לנצח את ההתנגדות.
איך? על ידי מקצוענות. מקצוענות פשוטה, שקטה ויום יומית. פשוט להגיע כל יום ולעשות את העבודה. בדיוק כמו שאנחנו מגיעים כל יום לעבודה במשרד, במפעל, בחנות כך אנחנו מגיעים כל יום לדף, למצלמה, לקנבס ועובדים.
וגם על ידי הבנה כי כמו שיש כוח גדול ונוראי של התנגדות שפועל נגדנו, כך יש כוחות גדולים ומיטיבים שעוזרים לנו ופועלים איתנו. אנחנו לא לבד. האגו שלנו רוצה לחשוב שזה רק אנחנו מול כל העולם. אבל לא.
יש כוחות ראשוניים ומיתים שבאים לעזרתנו, שרוצים בהצלחתנו. וכמו שההתנגדות רוצה לכווץ את העולם ולהחשיך אותו, כך הכוחות האחרים רוצים להאיר ולהרחיב אותו, והם עושים זאת דרכנו.
זהו בעצב קרב רוחני, פרספילד אומר, רוחני ופנימי. גם אם 'האויבים' שלנו הם חומריים מאוד כמו משכנתא, עבודה ומחויבויות אחרות, הקרב עדיין מתרחש בתוכנו, בתוך מרחב המכיל את כולנו, עתיק כמו הזמן, וכולנו שותפים לו.
המלחמה על החיים
The War of Art נכתב בידו הבוטחת, המקצוענית, המנוסה והאופטימית של פרספילד. ואחרי שאני קוראת בו אני מרגישה מחוזקת ומיושרת, בטוחה בעצמי יותר ומוכנה להתמודד עם מה שההתנגדות הנבזית תנסה להטיח בי.
ההבנה שהיא לא רק בי, והיא לא רק נגדי עוזרת.
יש פה כוחות גדולים ממני הנאבקים כבר מאות אלפי שנים אחד בשני. לא אני זו שאסיים את המלחמה הזו, אבל כל פוסט חדש, כל סיפור שנכתב, כל יום של כתיבה הוא ניצחון בקרב, ואני גאה להיות לוחמת במלחמה הזו. גאה להיאבק למען החלומות שלי. יודעת שהניצחונות הקטנים שלי עוזרים לאחרים, כמו שהניצחונות הקטנים של אחרים עוזרים לי.
המלחמה על החלומות שלנו היא מלחמה על החיים בעולם הזה.
פרספילד מאמין כי כולנו, כל אחד מאיתנו, מגיע עם מתנה לעולם. בין אם המתנה הזו היא לצייר, למצוא תרופות למחלות או להשכין שלום בין אומות. אלה מתנות שירדו דרכנו לעולם, כי העולם זקוק להן. הוא יהיה טוב יותר, שמח יותר, מואר יותר כשהן בתוכו. ואי הגשמתן, אי יצירתן בעולם פוגעת לא רק בנו, אלא בכל האנשים שסביבנו ובעולם בו אנו חיים.
אז פיתחו עיניים, חדדו אוזניים, קחו את העט, המכחול, הטבלה המחזורית או את המדריך לתכנות, והצטרפו אל המלחמה היחידה שבאמת חשובה. המלחמה של האומנות. שם אנחנו נלחמים ביחד, כתף אל כתף על החלומות שלנו, ומביאים עוד אור, עוד צמיחה, עוד התקדמות, עוד אהבה לעולם.
