מכירים את התירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו שאם רק היינו נולדים למשפחה אחרת. אם רק היו לנו הורים שמבינים אותנו, שתומכים ויודעים איך לעזור לנו עם הכישרונות ובעיות האישיוּת שלנו. אם רק היינו עוברים יותר דברים בילדות או עוברים פחות דברים בילדות אז החיים שלנו היו הרבה יותר קלים, ואנחנו היינו סופרים מצליחים, יפים ומאושרים. מכירים?
אז אן למוט נולדה למשפחה כזו. במשפחה המושלמת ליצירת כותבים פוריים, מצליחים, מיומנים, ובטוחים.
אביה היה סופר. חבריו הסופרים הסתובבו בסלון ילדותה. הספרייה הציבורית הייתה מקום לבילוי משפחתי. והיא בעצם נשמה כתיבה וספרים מילדותה. אביה אפילו עודד אותה לכתוב. מה עוד אפשר לבקש? הרי לכאורה חיי הכתיבה שלה היו אמורים להיות מושלמים או לפחות נטולי מהמורות כמו של רוב הכותבים שגדלו במשפחות ארציות יותר.
אז זהו שלא.
האמת על משפחה של סופרים
אומנם היא קיבלה כלים ועידוד שאפשרו לה להתחיל מוקדם יחסית בקריירת כתיבה, אבל נראה שעל כולנו לעבור את דרך החתחתים של הגדילה, גם אם ההורים שלנו מבינים, תומכים ומעודדים.
כי אביה של למוט אומנם היה סופר מצליח שעודד אותה לכתוב. אך לאורך ילדותה ראתה את חבריו מסיימים את הערבים המשותפים מעולפים משתייה, ואז כמה מהם הלכו והתאבדו. היא חשה שונה ולא שייכת כי אביה עבד מהבית והיה שונה משאר האבות. תמיד דאגה שאין להם מספיק כסף, ושאביה עלול להתמכר לסמים כמו שאר האנשים שהם אומנים. ובנוסף על הכל אביה לא הוריש לה שום נוסחת פלא שקשורה בכתיבה.
אז לא, משפחה אחרת לא הייתה הופכת אותנו לכותבים טובים יותר או לסופרים מפורסמים וזו רק הראשונה בסדרת האמיתות שלמוט מספרת לנו.
לא ספר קסמים
"ציפור ציפור" הוא לא מסוג הספרים שאומר לנו שאם נעשה א, ב ו-ג נצליח לכתוב ספר שהמו"לים יעמדו בתור כדי שנפרסם אותו אצלם, יתורגם ל-26 שפות, יהפוך לסדרה מהוללת, ואותנו למפורסמים, שמחים, מסופקים ומאושרים.
זהו ספר שאומר לנו את האמת כפי שהיא על כתיבה, על הוצאה לאור, על פרסום וגם קצת על החיים.
לפעמים הוא קצת מדכדך אותי, בעיקר בימים שאין לי חשק לכתוב ואני רק רוצה שפיה תבוא ובהנפה של שרביט הקסמים שלה, תהפוך את הכתיבה שלי לספר גמור, ערוך, כרוך יפה ומוזמן מראש ב-20 אלף עותקים.
ומצד שני הוא נטול בולשיט והתנחמדות. הוא נטול ענני נוצה, חדי קרן ורודים וסוכריות שנופלות מהשמיים. הוא ישיר, והוא אמיתי, והוא כואב לפעמים עד שהבטן שלי מתהפכת. אבל הוא לא משקר לי.
האמת על כתיבה
לא, החיים שלי לא יהפכו להיות סילאן וחלב שקדים במתיקות מעודנת אם הספר שלי יצא לאור. נכון, זו שאיפה כלל אנושית שיקשיבו לסיפור שלנו, שיראו אותנו, שתהיה משמעות לחיים שלנו, ואני מניחה שרוב האנשים שכותבים סיפורים רוצים שאחרים יקראו אותם, אבל יש את הפנטזיה על כתיבה ויש את האמת על כתיבה.
ואן למוט משתדלת לומר לנו את האמת על כתיבה, גם אם אנחנו לא ממש שמחים לשמוע. וזו אמת הרבה יותר טובה מהפנטזיות שלנו על פרסום וגאולה. כי האמת היא שהדבר הכי טוב בכתיבה הוא הכתיבה עצמה.
"יש דלת שכולנו רוצים לעבור דרכה, והכתיבה יכולה לעזור לכם למצוא אותה ולפתוח אותה. כתיבה יכולה לתת לכם מה שנותנת הבאת ילד לעולם, היא תגרום לכם להתחיל לשים לב, היא יכולה לעזור לכם להתרכך, יכולה להעיר אתכם."
אח, איזו מתנה נפלאה. כמה מתנות כאלה אנחנו מקבלים בחיים? מתנות שפותחות אותנו, מעירות אותנו לעולם, ויכולות להפוך אותנו לאנשים טובים ושמחים יותר?
כתיבה היא אחת מהן. גם אהבה.
פאניקה ועצות קטנות
ולא שלפתע הכתיבה נעשית קלה. הספר של למוט מלא עצות וסיפורים שמעידים על שפע של קשיים אפשריים, מהמורות יומיומיות ודרמות סבון אין סופיות. אבל היא שם איתנו לעודד אותנו ולומר לנו שזה בסדר שפתאום הבנו שאנחנו שונאים לכתוב, ושאנחנו מעבירים את השעה הראשונה של הכתיבה היומית שלנו במחשבות על כל דבר מלבד על מה שאנחנו רוצים לכתוב.
זה בסדר כי יש שיטות, ודרכים, ופעולות קטנות שאפשר לעשות שיעזרו לנו, ואם לא, אז גם זה בסדר. אפשר להתייאש ולתת לעצמנו לנוח. להתרוקן ולהתמלא.
אחת מהעצות, שעל שמה נקרא הספר, הוא לא להיכנס לפאניקה מגודל הפרויקט שלפנינו. לא לחשוב על הספר כולו, על המאמר או המחזה החשוב שאנחנו הולכים לכתוב. לזכור שכל מה שעלינו לעשות זה רק משהו קטן אחד. ציפור אחת. תיאור נוף אחד. תנועה אחת של דמות. פיסקה אחת. ככה מתקדמים. פיסקה אחר פיסקה. ציפור אחר ציפור.
ויש עוד עצות והכוונות על בניית דמויות, על כתיבת דיאלוגים, טיוטות ראשונות ומטאפורות. על איך להביט בעולם שסביבנו בעניין ובחמלה, איך להקשיב לקול הפנימי שבתוכנו, ולא לקול ההיגיון המכווץ במוחנו, ואיך לתמוך בעצמנו ככותבים לאורך חיינו.
לכתוב בכל כוחנו עד סוף ימינו
למוט מורידה את הכתיבה מהפנטזיות ומהדרך שבה היא מגולמת בסרטים רומנטיים אל המציאות היום יומית. וזה עצוב וזה מצחיק עד דמעות. וזה כואב וזה מנחם גם יחד. וזה דורש מאיתנו לקחת נשימה עמוקה, לעזוב בצד חלומות בהקיץ, להשתיק המון קולות הגיוניים, ולחזור אל האהבה האמיתית שלנו, הארצית, שמחכה לנו תמיד. אל הכתיבה.
למוט מאמינה שלמרות שרובנו לא נוציא לאור את הסיפורים שלנו או נהיה מפורסים בזכותם ונוכל לקנות "בתים גדולים וכלבים גזעיים ומזלגות לדגים", עדיין עלינו לכתוב בכל כוחנו, מדי יום אם אפשר, ועד סוף ימינו. שבעצם המסירות והמחויבות יש תמורה, שאם נקדיש עצמנו לכתיבה נמצא נחמה והכוונה וחוכמה ואמת וגאווה.
