אין על יום כתיבה מוצלח. באמת שאין. זאת אומרת, יש עוד כמה דברים נפלאים בעולם הזה, אבל בשביל מי שכותב, יום כתיבה מוצלח הוא אחד מהפסגות.
כתיבה כרוכה הרבה פעמים במאבק. אנחנו כבר יודעים שהיא תעשה לנו טוב, ובכל זאת ההתנגדות כמעט תמיד מרימה את ראשה, ועושה הכל כדי שלא נכתוב.
לפעמים זו התנגדות קטנה של 10 דקות. אבל 10 דקות מכילות מאות מחשבות שרק מנסות לעצור אותנו, להזיז אותנו, להכשיל אותנו, לגרום לנו לפקק בעצמנו ולסגת לאחור. ואם אנחנו מצליחים לעמוד בהתנגדות ולהגיע אל המחברת או המחשב, זה עשוי להרגיש כמו רצנו מרתון, או חצינו עכשיו את כל הסהרה. ואז אנחנו מתיישבים, וההימלאיה ניצבת לפנינו. מסווה את עצמה כשורות ריקות במחברת או דף לבן במחשב.
כך שאם אנחנו משווים יום כתיבה טוב לחציית הסהרה וההימלאיה, זו פשוט חגיגה. זה אושר נפלא. זו תחושת היי וסיפוק עצומה. כתבנו! הצלחנו! עשינו את זה! למי איכפת אם הבית מלוכלך ובכאוס מוחלט, הצלחתי לסיים פרק!
יום כתיבה טוב משנה הכל
אחרי יום כתיבה מוצלח, שיכול להיות גם רק שלוש או ארבע שעות ולא באמת יום, אני מתמלאת בתחושת סיפוק עצומה. זו תחושה שנובעת עמוק מתוכי. של הצלחה, של הישג. יש לי חיוך שמח על הפנים. אני רכה יותר, נחמדה יותר, אדיבה יותר. מאמינה יותר בעולם ואופטימית הרבה יותר.
אני בטוחה שאם אי פעם יעשו מחקר על יום כתיבה טוב ויבדקו את רמות ההורמונים בגוף אחרי יום כזה, בטח ימצאו שם המון אנדורפינים ואוקסיטוצין.
וההישג הזה הוא שלנו לחלוטין. כותבים כותבים לבד. רק אנחנו והלא-מודע שלנו. רק אנחנו והבאר היצירתית. רק אנחנו מול המחשב או המחברת. גם אם אחרים יכולים לתמוך בנו, אולי אפילו לתת עצה, גם אם כל הבריאה מאחורינו והאלוהים הטובים בעצמם מעודדים אותנו לכתוב, זה עדיין רק אנחנו. אם אנחנו לא נכתוב את הסיפור שלנו, אף אחד לא יכתוב אותו.
אנחנו שם, לבד בחזית. חיים על האנרגיה של עצמנו, ניזונים מהעולם הפנימי שלנו, נאבקים במפלצות של עצמנו. וכשאנחנו מצליחים. מצליחים לשבת ולכתוב. ממלאים דפים. פורצים דרך ונעים קדימה. זה פשוט נפלא. נפלא.
אופוריה גופנית
הראש כמעט באופוריה, אבל זו גם תחושה גופנית מאוד ברורה.
אחרי יום כתיבה טוב, אני מתמלאת בתחושה של יישור, שכל הכוחות שלי חזרו אליי. כל הכוחות שהתפזרו במאבק בהתנגדות, ובעשייה של דברים שאני לא ממש רוצה לעשות אבל מרגישה מחויבת, פתאום חוזרים ונאספים אליי. זו תחושה של חזרה לעוצמה.
וזו לא עוצמה שנובעת מחוזק שרירי הידיים או הרגליים וכמה משקל אני יכולה להרים. או מכמה אני חכמה, מבינה ויודעת. זו עוצמה פנימית שנובעת מכך שכשאנחנו כותבים אנחנו מחוברים ללב, לבטן, לרגשות. אלה השרירים שפועלים בכתיבה. שרירים עוצמתיים מאוד. שרירים שבזכותם אנחנו יכולים לעמוד בפני כל מה שהחיים שמים לפנינו.
ובדיוק כמו שאחרי מאה כפיפות בטן אנחנו מרגישים את שרירי הליבה של הגוף שלנו. כך בכתיבה אנחנו מתחברים לליבה הרגשית שלנו ומאמנים אותה. יש יישור. יש עוצמה. יש חוזק וכוח. הרגשה שאנחנו יכולים לעמוד בפני הכל.
ועם העוצמה הזו אין שום דבר שיכול לנו. גם אם מחר יהיה גיהינום היום היה יום כתיבה טוב.
