זו אולי תמצית הכתיבה, אולי תמצית כל מה שאי פעם נעשה.
אלה לא הרעיונות הגדולים שמקדמים אותנו,
אלה הפעולות הקטנות שמניעות אותנו קדימה.
הפעולות הקטנות שמצטברות אחת ועוד אחת ועוד אחת לידי משהו משמעותי.
כל דבר שנעשה, נעשה מפעולות קטנות,
כמו בלגו, כמו בפאזל, כמו בהליכה, כמו בכתיבה.
מחברים חלק אחד לשני, הולכים צעד אחד אחר השני, מניחים מילה אחת אחרי השנייה, עד שנוצר משהו.
הקוביות בנפרד הן רק קוביות, מרכיבים אותן ביחד ויש לנו בית, מכונית, מטוס.
חלקי הפאזל הם רק חתיכות קרטון צבעוניות, מחברים אותן ביחד ויש לנו שמים עטורי כוכבים.
צעד אחד מקדם אותי רק 60 ס"מ, אבל 15 דקות של צעדים כאלה אני בחלקת היער השקטה שלי, ועד הצהריים אני יכולה להיות בגבול עם לבנון.
גם הרומנים הגדולים, השירים המפורסמים, ההרצאות הטובות ביותר,
נוצרו ממילה אחת שהונחה אחרי המילה הקודמת.
אותי זה מנחם,
הפעולות הקטנות שמניעות אותי קדימה,
גם אם רק פיסקה אחת, גם אם רק עמוד אחד,
עדיין התנועה היא קדימה.
לא לחשוב על הרומן או על השיר או על המאמר או על הפרויקט הסופי.
רק לכתוב.
להתחיל במילה אחת, להוסיף לה מילה שנייה, לצרף את השלישית והרביעית וליצור משפט.
עכשיו משפט שני. מילה אחת ועוד מילה ועוד מילה.
צעדים יציבים, קצב קבוע, עיניים על השביל.
להתרכז רק במה שיש לפני. רק בסצנה הזו, רק ברגש הזה.
לא לחפש את קו הסיום, לא להרים את הראש ולנסות לראות אותו מבעד לביצות, והיערות וההרים מכוסי הערפילים.
להוריד את הראש למטה, עיניים על כפות הרגליים, הרי אני יודעת שבסופו של דבר אגיע.
להמשיך ללכת, צעד ועוד צעד ועברתי מטר,
צעד ועוד צעד, עברתי את המטר השני.
בסופו של דבר כתיבה היא פעולה של הנחת מילה אחת אחרי השנייה,
ואחריה השלישית ואחריה הרביעית והחמישית, עד שנוצר משפט.
מספר משפטים יוצרים פיסקה,
ופסקאות יוצרות פרקים,
ופרקים יוצרים ספר.
זה כל מה שיש לעשות, זו כל העבודה.
כתבו.
