לפני מספר ימים קלטתי שהפסקתי לחלום בהקיץ.

שכבר הרבה מאוד זמן, אולי כבר חודשים, שלא העברתי שעה, אפילו לא חצי שעה בחלימה בהקיץ.

בחודשים האלה הייתי עסוקה מאוד בלהיות נוכחת במציאות. הייתי עסוקה מאוד בעבודה, ובלהכין את האינסטגרם, ובלתכנן את הבלוג, ובהתפתחות הרוחנית שלי, שפשוט הפסקתי לחלום.

בגלל זה גם הפסקתי לכתוב. הכתיבה נעשתה לי קשה מדי, מקרטעת. לא נהניתי ממנה. זה כבר קרה לי בעבר שהנחתי את הכתיבה בצד למספר חודשים ואז חזרתי אליה, אבל הפעם הבנתי שמשהו קרה לי.

זה מה שקורה לי, הפסקתי לחלום בהקיץ.

לכתוב בראש

בשביל אנשים שכותבים, חלימה בהקיץ היא חלק קריטי בכתיבה.

כל הסיפורים שכתבתי התחילו מחלומות ומפנטזיות בראשי.

הייתי מבלה שעות כל שבוע בחלימה ובדמיון. כל רגע שבו המוח שלי היה יכול להשתחרר מ'המציאות' הוא היה ממהר להיכנס אל העולם של הסיפור שכתבתי.

גם דורתיאה בראנד בספרה Becoming a Writer מסכימה שהזמן לעצמנו הוא קריטי, זה הזמן שבו נוצרים הסיפורים. הרי רובנו התחלנו להמציא סיפורים בילדות שלנו, הרבה לפני שבכלל ידענו לכתוב ולו את המילים הפשוטות ביותר.

בזמן החלימה אני מכינה את הסיפור, מדמיינת אותו וכותבת אותו בראש. אני יכולה לדמיין את אותה סצנה עשרות פעמים מבלי להתעייף. לשנות שוב ושוב מיקומים, זמנים, דמויות, אווירה, מזג אוויר ודיאלוגים ללא כל מאמץ. לנוע מההתחלה לסוף, ומהסוף לאמצע ושוב להתחלה בשניות. לצייר בכל הצבעים על קנבס ענקי ללא גבולות. לרקום בחוטי קסם עולם שלם, עשיר ומלא רבדים.

הדברים שאנחנו יכולים לעשות בדמיון לא יכולים להתרחש על הנייר. הכתיבה איטית מדי. הדמיון הרבה יותר מהיר.

גוף דומם ראש משתולל

אחת הדרכים שאני הכי אוהבת לחלום בהקיץ היא בנסיעות.

שנים נסעתי בתחבורה ציבורית וזה היה זמן נפלא לחלום. עם מוזיקה או בלעדיה, עם עשרות אנשים סביבי או רק אני, בטלטולים ובעצירות. הייתי פשוט נכנסת לעצמי, העולם 'האמיתי' היה נעלם ועולם חדש היה נפרש לפני.

גם אהבתי לשבת בהרצאות משעממות, לכודה בגופי במקום, אבל בראש אני בעולם אחר לחלוטין.

זה מה שחלימה בהקיץ צריכה, גוף דומם או פועל על אוטומט, וסוג של התבודדות. התנתקות מהסביבה. ואם אי אפשר להיות לבד פיזית אז לפחות ליצור התנתקות שכלית וחושית.

זמן מקלחת מצוין לחלימה בהקיץ. תליית כביסה גם. גם ניקיון הבית. נסיעות ארוכות הן מעולות וגם שכיבה על הגב בגינה, אבל הרחק מאנשים, כדי שלא יחשבו שאנחנו מתבטלים.

חיונית כמו אוויר ומים

זה לא פשוט לחלום בהקיץ, בטח לא כאדם 'בוגר' ובטח לא בחברה הפעלתנית והעסוקה שלנו. אבל אני מבינה שזה קריטי. שחלימה בהקיץ חיונית לי כמו אוויר ומים.

לדמיין, ולפנטז ולהעמיד פנים. לטוות הרחק מכולם את הסיפורים שלי.

שם עמוק בחושך, במעבי הדמיון, בקדרה המופלאה של המוח, ברחם השכלית, נוצרים עולמות, נוצרים חיים. שם הם גדלים, לובשים צורה, מתמלאים רעיונות ומתפתחים.

ובזמן הנכון, כשהם גדולים מספיק וחזקים מספיק להתמודד עם האור והדיו, הם ייוולדו אל הנייר, ומלאכת הכתיבה הפיזית תתחיל.