פטרסון הוא סרט שעושה לי טוב בראש ובלב.
אין הרבה סרטים שגורמים לי להרגיש כך, נוכחת ורגועה. סרטים שמשקיטים את המחשבות שלי ואת ההתרוצצות שלהן. שמחזירים אותי פנימה אל האני הפשוטה שאני, אל השקט, ואל החיים.
'פטרסון' נכתב ובוים על ידי ג'ים ג'ארמוש, והוא מראה לנו שבוע בחייו של בחור בשם פטרסון.
פטרסון הוא יוצא צבא שעובד כנהג אוטובוס בעיר פטרסון. הוא גר עם אהובתו ועם כלב הבולדוג שלה בבית רגיל. קם כל בוקר לעבודה, נוהג כל יום בקו 23, בודק את תיבת המכתבים כשהוא חוזר הביתה, מוציא את הכלב כל ערב לטיול ונכנס לפאב לבירה.
החיים שלו שיגרתים, עם מקצב כל-כך קבוע שהוא קם באותו זמן בכל בוקר ללא שעון מעורר. לכאורה אפשר היה לראות בהם חיים משעממים, אבל פטרסון גם כותב שירה. והשירה היא זו שהופכת את חייו מרצף של פעולות שחוזרות על עצמן לחיים עם מרחבים.
פטרסון כותב את השירה תוך כדי היום יום שלו. בדקות שהוא יושב ליד ההגה לפני שהוא מתחיל את הסבב שלו, או בהפסקת הצהריים מול המפלים או אחר הצהריים בפינה שלו במרתף.
אומנם הכתיבה עצמה היא חלק קטן מהזמן שלו, אבל היא כל הזמן שם בתוכו.
הוא מחבר משפטים בראשו תוך כדי הליכה, הוא מביט ומתבונן סביבו. הוא שם לב לדברים, לתאומים, לקופסת הגפרורים, למשחקי האור והצל, לקצף בכוס הבירה שלו. הוא חי אותה ביום יום שלו.
תשומת הלב, ההתבוננות, ההקשבה לעולם שסביבו, יוצרות את השירה שלו ונותנות רובד נוסף לחייו. היצירה שלו מרחיבה את עולמו.
זה מה שכל-כך אהבתי והדהד לי בסרט, היצירה כמעשה יום יומי. התמלאות החיים מהתבוננות בהם ומתשומת לב. לא משנה כמה שגרה יש בהם, יש בהם גם עניין, יופי, דברים חדשים ומפתיעים וסינכרוניות מופלאה.
הלל לאומנים חובבים
פטרסון הוא סרט הלל לאומנים חובבים.
להכנסת האומנות לחיינו תוך כדי תנועה ותוך כדי החיים.
אהובתו של פטרסון, לורה, היא הדוגמה הבולטת לכך. היא מציירת על בדים, על הקירות, על וילונות. היא אופה קאפקייקס עם קישוטים אומנותיים, מציירת פורטרטים של הכלב שלה, קונה גיטרה ולומדת לנגן עליה. מצלמת את עצמה. יוצרת תבשילים חדשים ככה מהראש ללא הוראות.
העולם ואפילו החפצים הפשוטים ביותר הם כלים ליצירה עבורה. הם קנבס להביע עליו ודרכו את עצמה. והכל אפשרי מבחינתה, מבחינת הילדה האומנית, המוזה שהיא. להפוך להיות זמרת קאנטרי או להקים אימפריה של קאפקייקס. לצייר על בגדים או להכין פשטידה מגבינת צ'דר ומכרוב ניצנים.
זו התבוננות מאוד נדיבה וטובת לב על העולם. התבוננות של אומן. הכל הוא חומר ליצור ממנו. ללא שיפוט, ללא קביעה מה ראוי ולא ראוי לעשות, מה טוב מספיק ומה לא.
זו התבוננות מתוך ידיעה שכולנו אומנים. ואני לא צריכה להיות אומנית מקצועית כדי לקשט לעצמי את החיים. כדי לכתוב את השירה שלי, ליצור את הבית המיוחד שלי, ללמוד דברים חדשים שמרוממים את נפשי.
האומנות נמצאת בכל מקום סביבי, היא בתוכי. ואני לא צריכה לשנות כלום, לא את הסביבה ולא את עצמי. היצירה היא חלק מהחיים.
פטרסון הוא סרט יפיפה, אנושי ומחמם. ואני ממש יכולה להרגיש את האהבה נובעת ממנו ומקיפה אותו. האהבה של לורה ופטרסון, האהבה לשירה, האהבה לעיר פטרסון, האהבה לאנשים, האהבה ליצירה, האהבה לחיים.
האם ראיתם את הסרט? מה הוא העלה בכם? מה הכי אהבתם בו? האם יש סרטים אחרים שמעלים אתכם ומחברים אתכם לעצמכם? כתבו לי.
