מילים הן אבני הבניה שלנו ככותבים. הן אלה שמרכיבות את הסיפור. הן בוראות את העולם ומקימות אותו לחיים.
זו יכולה להיות בניה שטחית ורדודה, סטנדרטית, בניה של קבלן. וזו יכולה להיות בניה עם יסודות עמוקים ורחבים, עם פרטים וקישוטים. בניה של אומן.
מילים הרי אינן באות נקיות וסטריליות. הן לא אטומים שיכולים להפוך להיות כל דבר, אלא יותר יסודות שאיתם מרכיבים חומרים.
מילים באות עם הקשר תרבותי, חברתי ואישי. כל מילה מגיעה עם משמעויות רחבות ועמוקות יותר מאשר הפירוש המילוני שלהן. ולכן עם כל מילה שאנחנו מניחים מתווסף עולם שלם של משמעויות.
למשל תראו את ההבדל בין פרח לבין ורד.
כשאנחנו כותבים 'היא קיבלה זר פרחים מהחבר שלה' – אנחנו יכולים לחשוב שזה נחמד מצד החבר, אבל אם היינו יודעים איזה זר פרחים הוא הביא לה, היינו יכולים להבין את המשמעות מאחורי המחווה הזו. האם הוא הביא לה זר מעוצב ומיוחד שעולה כמה מאות שקלים? או זר כזה שעוצרים בדרך וקונים? ואולי הוא בכלל קטף פרחי בר? או הביא לה את הפרחים שהיא לא סובלת?
לעומת זאת 'היא קיבלה זר ורדים מהחבר שלה' – הרבה יותר ברור. ורדים אינם סתם פרחים. ורדים באים עם משמעויות תרבותיות וחברתיות ולרוב מסמלים אהבה. אם רוצים להעמיק אף יותר אפשר להוסיף צבע לורדים. אם החבר הביא לה זר ורדים אדומים יש פה אהבה, תשוקה ואולי מערכת יחסים רצינית. אם הוא הביא לה ורדים ורודים זה מתוק ותמים, והם בטח בתחילת היחסים שלהם. אם הוא הביא לא ורדים צהובים זה סימן אזהרה. ורדים צהובים מסמלים ידידות, האם זה אומר שהוא רוצה להיפרד ממנה?
לצמצם ולהרחיב
שימוש במילה המדויקת אומנם חותך את כל שאר האפשרויות, וכמו מצמצם את המרחב, משאיר אותנו עם אפשרות אחת בלבד. אבל הצמצום אינו דבר רע כי האפשרות הופכת ברורה, גלויה, חדה. היא מוארת. היא לפנינו. אנחנו רואים, שומעים, מריחים, חשים בה. בעצם עולמות שלמים נפתחים לפנינו.
בספרה "עצם הכתיבה" נטלי גולדברג אומרת לנו "לתת לדברים את הכבוד בשמם", וכי השם של האדם, הצמח והחפץ לוקח אותנו ישירות אל הוויתו. עצם סתמי גם נותן תחושה סתמית. אבל השם פותח בפנינו עולם שלם. הוא מקרב אותנו, מחבר אותנו לאותו אדם, לחוויה, למהות של מה שקרה.
כשאנחנו יודעים את שמות הדברים אנחנו כבר לא מסתובבים בתוך עולם זר ומנוכר, מלא ערפל ואי בהירות, אלא בעולם ידידותי.
בשנים האחרונות, אני לומדת את שמות הפרחים, השיחים והעצים בטבע הארץ-ישראלי. ידיעת השמות הופכת כל טיול לסוג של מפגש משמח עם חברים ותיקים, ולתחושה שאני בטוחה ומוגנת, אני יודעת מי השכנים שסביבי.
שמות ומילים מפזרים את הערפל והם כמו הסימון במפה שאומר "אתם נמצאים כאן". הם מראים לנו את מקומנו במרחב הפיזי והרגשי.
להבהיר ולהבין
כשאנחנו ברורים עם המילים שלנו גם המחשבות שלנו מתבהרות. הופכות להיות חדות יותר. מרוכזות יותר. העוצמה שלהן גדלה וכך קל לנו להבין, ואז קל לנו יותר לדעת איך להמשיך.
אתמול אני לא כעסתי על מה שהיא אמרה לי, אני זעמתי על כך, והרגשתי את הרטטים עולים בי כמו חשמל.
לא בא לי סתם שוקולד, בא לי קראנץ' שוקולד רך ועסיסי עם פירורים ורוטב סוכר כמו שמכרו פעם במאפיה מתחת לבית.
ומכל השלוש דווקא השפלרה מתה. היא נראתה לי הכי חזקה, פתוחה ושמחה, אבל דווקא היא נרקבה למרות כל מה שניסיתי.
המילה המדויקת
לא תמיד אנחנו יודעים את שמות הדברים. ואם אנחנו בתוך הכתיבה אנחנו לא תמיד חושבים שהדקוּת הזו חשובה. אבל היא חשובה.
כשאני כותבת ולא מצליחה למצוא את המילה המדויקת של צמח או תנועה או צבע או בגד או לא יודעת מה, אני יכולה לעצור את הכתיבה ולא להמשיך עד שמצאתי את המילה המתאימה. זה אולי לא הדבר הכי נכון לעשות, לעצור את שטף הכתיבה, אבל בגלל שהמילה המדויקת מאירה את ההמשך וקובעת לאיזו דרך נפנה, אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך עד שהיא תתיישב במקומה, תאזן את המשפט ותוביל אותו הלאה.
איך מוצאים את המילה המדויקת? מחפשים אותה.
שואלים את השכנה אם היא יודעת מה זה השיח המטורף שפתאום גדל לנו בגינה, וכשהימים חמים במיוחד תרמילי הזרעים שלו מתפצחים ומעיפים את הזרעים לכל כיוון. או את אבא שלנו איך קראו למאכל של העלים המבושלים שסבתא הייתה מכינה בכל ראש השנה. או שפותחים תזאורוס ומוצאים אילו עוד רגשות דומים לאהבה כי זה לא בטוח מה שאנחנו מרגישים. או מחפשים באינטרנט, או מצלצלים לחבר או שואלים מומחית בנושא. אנשים אוהבים ששואלים אותם שאלות, ובמיוחד אוהבים לענות ולהראות את הידע שלהם.
אז חפשו את השם, מצאו את המילה המדויקת. הוסיפו לסיפורים שלכם, צבעים, ריחות וטעמים. תנו להם ממדים נוספים, עומקים ומרחבים והמשיכו לכתוב.
איזו מילה הייתה חסרה לכם לאחרונה? האם חוויתם את העוצמה של נתינת שם למשהו, למישהו? מוזמנים לכתוב לי בתגובות.
