החיים שלנו מורכבים מאלפי סיפורים קטנים.
חלק מהסיפורים האלה בכלל לא שלנו.
רובם סופרו לנו על ידי ההורים שלנו, הגננות בגן, תוכניות הטלוויזיה, הספרים. עם חלקם הגענו לפה, וחלק גם יצרנו בעצמנו.
הסיפורים האלה תפקידם לעזור לנו להבין את העולם, לדעת מי אנחנו, מה תפקידנו כאן ובעיקר איך להיות חלק פרודוקטיבי וחיובי בחברה שבה אנחנו חיים.
רובנו מאמינים לסיפורים שסופרו לנו ואפילו רואים בהם עובדות מוחלטות. חוקי טבע נכונים שנקבעו הרבה לפני שנולדנו וימשיכו להיות תקפים גם הרבה אחרי שנעזוב את העולם הזה.
לרוב אנחנו לא שואלים שאלות ולא מתווכחים עם אמיתות הדבר, לא בגלל שאין לנו דעות או שאנחנו לא מסוגלים לחשוב בכוחות עצמנו. אלא כי חשוב לנו להיות חלק מהמשפחה, מהחברה, מהעם ומהמדינה שלנו. זהו צורך בסיסי שמושרש עמוק בתוכנו עוד מהימים שבהם חיינו בשבטים, וכל נידוי מהשבט פירושו היה מוות.
לכן אנחנו מאמינים במה שאחרים מאמינים בו, במה שמספרים לנו. לכן רובנו לא מעלים שאלות, ולא מטלטלים את הסירה שאנחנו יושבים בה, כדי לא למצוא את עצמנו מועפים ממנה וצוללים אל המצולות.
האם זו האמת?
אבל אז מגיע הרגע שבו אנחנו מתחילים לפקפק בסיפור. זה לרוב קורה כשאנחנו גדלים ומתחזקים. כשאנחנו יודעים שנוכל לשרוד גם אם נהיה לבד, ללא הגנת השבט.
כשהרגע הזה מגיע אנחנו כבר לא יכולים להתעלם יותר מהחור בעלילה. לא יכולים להחליק מעל מהסתירה הפנימית של הסיפור. לא יכולים לסגור את האוזניים לסיפורים אחרים שאומרים את ההיפך הגמור מהסיפור שסיפרו לנו.
כשהרגע הזה מגיע אנחנו מתחילים לתהות האם הסיפור הזה הוא אמת? האם הוא אמת מוחלטת במאת האחוזים? האם הוא מתקיים תמיד, בכל העולם, ולא משנה מה? או שאולי הוא מביא רק צד אחד של הסיפור? רק תיאור של דרך אחת מתוך מיליון דרכים? האם זו רק פאה אחת מתוך מיליוני הפאות המרכיבות את העולם הזה?
מפקפקת ושותקת
אני זוכרת את עצמי שנים רבות מפקפקת עמוק בתוכי בסיפורים שסיפרו לי. סיפורים על אלוהים, על כסף, על אהבה, על חירות, על הצלחה, על שייכות. עמוק בפנים ידעתי שהם לא נכונים. אבל מכיוון שהייתי קטנה, מכיוון שפחדתי, מכיוון שאחד מהסיפורים שחיו בתוכי, ועד היום מרים את ראשו, היה שילדות טובות לא מדברות ולא ששואלות שאלות, שתקתי. לא שאלתי. לא תהיתי. לא מרדתי. במקום זה אמרתי כן ושיתפתי פעולה.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על אלוהים שיושב מעל ומביט בי, קשוח, כועס ורק מחפש לנקום בי על חוסר אמונתי וצייתנותי.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על איך אישה צריכה להיראות, ומה היא צריכה ללבוש, ואיך היא צריכה לדבר, ומה היא צריכה לרצות, ובעיקר מה היא לא צריכה להיות.
שיתפתי פעולה עם סיפורים על כסף והצלחה, עם סיפורים על נסיכות חלשות ונסיכים אמיצים, עם סיפורים על מי ראוי ומי לא ראוי, ומה נכון ומה הוא טעות.
אבל הסיפורים האלה לא הסתדרו לי בראש. הם עשו אותי אומללה, הורידו אותי למטה, ומשהו עמוק בתוכי ידע שהם פשוט לא נכונים שהסיפורים האלה לא מדויקים. הם לא האמת, בכל אופן לא האמת שלי. והם לא משקפים את העולם שאני יודעת שקיים.
האם באמת צריך לעבוד קשה בשביל כסף? לשבור את הגב או לעקם את הידיים כדי להתפרנס? לחזור בתשע בערב הביתה, מותשים וריקים?
האם באמת הדרך היחידה שיש לאישה ללכת בה בחברה שלנו היא עם בעל, משכנתה ושלושה ילדים?
האם כדי שיאהבו אותי עלי להיות נסיכה חלשה? נסיכה בתרדמת, חסרת אונים וחיוורת? האם עלי לוותר על הכוחות שלי כדי שהכוחות של האחר יראו חזקים יותר?
אני לא חושבת.
בעצם אני יודעת. אני יודעת שהסיפורים האלה לא נכונים.
הסיפור על זה שאני גדולה
אחד הסיפורים שליווה אותי שנים רבות היה שאני גדולה. פיזית גדולה. ענקית. כמו דוב או פיל.
עכשיו, אני לא באמת גדולה כמו דוב, אבל בגלל שאני קצת גבוהה מהממוצע, יש לי כתפיים רחבות, ונחשבתי רוב חיי שמנמנה, הרבה אנשים שהיו רואים אותי בילדותי, היו מיד פולטים בחיוך מבועת "הו, היא גדולה," ושואלים את אמא שלי בת כמה אני.
שנים הסתובבתי בתחושה שאני איזה מפלץ ענקי, איזה גזע עץ מחוספס שמיתמר מעל כולם. עד היום התחושה הזו עולה. שנים זה גם היה הדבר שהגדיר אותי. אני גדולה. אני הכי גבוהה בגן, הכי גבוהה בכיתה. הכי גבוהה בין כל הנכדות. עד שבכיתה ו סוניה הצטרפה לכיתה ועכשיו היא הייתה הכי גבוהה, ואני סתם הייתי גדולה.
שנים הרגשתי ככה, עד שיום אחד, ועם לא מעט עזרה, הבנתי שהיי, אני לא גדולה. נכון, אני גבוהה מהממוצע לישראלים אבל זה רק כי רוב האנשים פה נמוכים!
כל הממוצעים האלה הסתכלו על הילדה שהייתי, הרגישו גמדים, כנראה גם פיזית וגם רגשית, ופלטו איזה משהו שיגמד אותי ויגביה אותם.
לכל הרוחות! שנים האמנתי לסיפור הזה. שנים חשבתי שזו האמת, עד שהבנתי שהיא לא. בכל אופן לא האמת שלי. אז שיניתי את הסיפור. הבאתי את הגרסה שלי, והיום אני שמחה על שאני גדולה. אני אפילו הולכת עם עקבים כדי להיות גדולה עוד יותר ולהפחיד את כל הפחדנים.
זה הכל סיפורים
זה היופי בלשים לב לסיפורים שסיפרו לנו. לסיפורים שיושבים לנו בראש שנים ומכאיבים לנו כל-כך. הסיפורים על זה שאנחנו ביישנים, או שהכל נופל לנו מהידיים, או מופרעים, או סתם טיפשים.
ויש סיפורים שלא שייכים רק לנו אלא לכל המשפחה שלנו. סיפורים על איך אף אחד אצלנו לא טוב עם כסף. או איך כל הגברים במשפחה קרחים. וכל הנשים הן בלבוסטיות. ואף אחד לא באמת הצליח לעשות משהו ראוי בחייו.
הו, וחכו, יש סיפורים עמוקים ורחבים אף יותר, על כך שיהודים הם ערמומיים ואוהבים רק כסף. שכל העולם שונא אותנו, ושהעם היהודי נועדנו לסבול.
בחיי.
האם זה נכון? האם זה נכון במאת האחוזים? האם זה נכון בצורה מוחלטת כמו שהשמש עולה בכל בוקר במזרח? כמו שאנחנו חייבים חמצן כדי לחיות?
לא! כמובן שלא!
האם הכל נופל לנו מהידיים? הכל?! מברשת השיניים? התיק? המפתחות של האוטו? הקפה של הבוקר? לא!
האם כל הגברים במשפחה שלנו באמת קרחים? שום טיפת שיער על כל ראש של זכר במשפחה שלנו? לא!
האם כל העולם שונא יהודים? גם הנוצרים אוהבי ישראל שבאים לפה כל שנה לעזור ולתמוך? גם השבטים הנידחים בדרום אמריקה שבחיים לא שמעו על יהודים? גם הדלאי לאמה? לא!
זה הכל סיפורים.
זה הכל כדי שנוכל להבין את העולם ואת עצמנו, כדי שנדע מה לעשות פה ואיך לחיות פה.
אבל אלה רק גרסאות של העולם. רק אפשרויות. נקודת מבט אחת מיני רבות.
ונקודות מבט אפשר לשנות.
וגרסאות אפשר לשדרג.
ואפשרויות אפשר לבחור.
וסיפורים אפשר לכתוב. כל יום אפשר לכתוב סיפור חדש.
זה מה שאני החלטתי. לפקפק בסיפורים שמספרים לי. לפקפק בסיפורים שהטמיעו בי. ולשאול שוב ושוב האם הסיפור הזה נכון.
אולי הוא רק הגרסה של אמא שלי? אולי הוא האפשרות היחידה שהדת שלי מצליחה לראות? אולי הוא נקודת המבט של מישהו שפעם כשהייתי קטנה, נראה לי חזק מאוד וחכם מאוד ולכן האמנתי לו? אבל האם יכול להיות הסיפור הזה לא נכון? לא ממש מדויק? האם יכולה להיות לו גרסה נוספת?
לכתוב סיפור אחר
כשאנחנו מבינים שאנחנו מורכבים מאלפי סיפורים, ושרוב הסיפורים הם לא שלנו, אנחנו יכולים במודע לכתוב סיפור אחר.
לשנות את נקודת המבט, לבחור גרסה אחרת.
לספר סיפור שהוא נכון יותר לחיים שלנו. למי שאנחנו. למי שאנחנו רוצים לגדול להיות.
אז כתבו סיפור חדש, כתבו את הסיפור שמשקף את האמת שלכם.
אילו סיפורים סיפרו לכם? אילו סיפורים אתם ממשיכים לספר לעצמכם? האם הם נכונים? האם הם אמת?
קחו את המחברת שלכם וכתבו את הסיפור הכי כואב שלכם, ואז כתבו לו גרסה אחרת. ספרו אותו מחדש כך שבמקום להכאיב לכם הוא יעודד אתכם. במקום לסגור אתכם, הוא יפתח בפניכם אפשרויות. במקום לשבת לכם על הגב כמו סלע הוא יעזור לכם להתיישר.
כתבו.
העזרו בכתיבה כדי לשנות, להשתנות, לרפא, לצמוח, להזין.
כתבו את הסיפור החדש שלכם.
כתבו אותו עכשיו.
