חיקוי והקול האמיתי שלנו

לא פעם אני שואלת את עצמי האם הקול הזה שבו אני משתמשת בכתיבה הוא באמת הקול שלי?

האם זה לא הקול של ג'וליה קמרון שנדבק בי, כי בדיוק קראתי בספר שלה? או אולי זה הקול יודע הכל של רוני דניאל שהופך כל מצב לדרמטי במיוחד? או אולי הקול השקול, הכמעט אדיש, של חברה טובה שכל הזמן חוזר אליי? האם אני לא מחקה אותם?

ואולי אני ערבוב של כל הקולות האלה, ולכל מצב מוצאת את הקול המתאים?

האם יש לי בכלל קול שהוא רק שלי?  האם אני לא רק מחקה אחרים?

כולנו מחקים אחרים

חיקוי היא צורת הלמידה הבסיסית ביותר, וקיימת גם בבעלי-חיים.

היא לרוב הקלה ביותר והיא מלווה אותנו בכל הגילאים, מ-0 עד 220.

למדנו לדבר מחיקוי, למדנו לשחק מחיקוי, למדנו לקפוץ על רגל אחת מחיקוי, למדנו ליפול על הרצפה ולבכות כאילו העולם חרב עלינו מחיקוי.

תסתכלו על ילדים ובני-נוער, טוב בעצם תסתכלו על כולנו, אנחנו מחקים סגנון לבוש, סגנון דיבור, אמונות וערכים בהתאם לאדם החדש אותו אנחנו מעריצים.

בעבר גם כל המקצועות היו נלמדים על ידי חיקוי. בגיל שמונה היו שולחים את הילדים להיות שוליות אצל בעלי המקצוע, ותוך כדי עבודה, תוך כדי חיקוי העשייה של המאסטרים, הם היו לומדים. לא היו בתי-ספר מקצועיים, לא סדנאות, לא ספרי לימוד. היינו רואים, היינו מחקים, היינו עושים.

וגם היום ולאורך כל שנות חיינו אנחנו ממשיכים ללמוד מחיקוי. לומדים בחיקוי איך לרקוד מביונסה, איך לשיר מריטה, איך לקצוץ פטרוזיליה מאמא, איך לקלל מאחינו הגדול, איך לאכול מעל הכיור מאבא, איך לעמוד בתנוחת לוחם 1 מהמורה ליוגה.

כך גם ביצירה, כך גם בכתיבה.

אנחנו רוצים גם

אנחנו מתלהבים מציור והולכים ומנסים לצייר אותו בעצמנו. אנחנו מסיימים לקרוא ספר ומנסים לכתוב סיפור המשך. אנחנו מתעלפים משירת זן ומיד מנסים גם.

אני בטוחה שכילדים כולנו התנסנו בסוג כזה או אחר של חיקוי אומנותי. בציור, בכתיבה, בריקוד, בשירה, בפיסול, בתפירה. חיקינו את מה שהלהיב אותנו, וריגש אותנו ורצינו גם.

כשלמדתי לצייר לפני מספר שנים, ישבתי וחיקיתי את המורה. היו הסברים תיאורטיים על הצללות, נקודות אור, גדלים, מיקומים, קווים וכו' ובכל זאת כשהמורה הדגים, הסתכלתי עליו ועשיתי מה שהוא עשה. זה פשוט היה קל יותר להבין את החומר התיאורטי תוך כדי חיקוי. אחר כך כבר יכולתי לצייר לבד.

וגם היום כשאני רואה איורים שאני אוהבת ומאמינה שאני יכולה ליצור, אני בלי בושה מחקה את הציור. אני לא יושבת עם נייר פחם או נייר פרגמנט ומעתיקה אלא מחקה את מה שהם עשו. בוחנת את השילוב של הצבעים, את המיקום של הצורות, את ההצללות, את עובי הקו, בודקת סוגי צבעים שונים, סוגי ניירות שונים ומנסה בעצמי. ככה אני לומדת.

חיקוי או העתקה

אני לא מעתיקה, אני מנסה לבד.

העתקה היא מילה במילה. זהה לחלוטין. העתק הדבק.

העתקה שוללת מאיתנו את חופש הביטוי שלנו. היא משתיקה את הקול שלנו. היא מבטלת את הניסיון שצברנו, את הראיה הייחודית שפיתחנו, ואת מה שבאמת מעניין ומרגש אותנו.

העתקה מרגישה לי כפעולה שאינה נובעת מתום לב, וכוונותיה אינן נקיות.

אבל חיקוי זה משהו אחר, וזה בדיוק העניין.

אנחנו מחקים לא לשם העתקה, אלא לשם הלמידה, לשם ההתנסות, לשם החוויה. לראות אם זה מתאים לנו, מהדהד בנו, מוצא חן בעינינו. אם נוכל להמשיך ולעשות את זה לאורך זמן, לאורך שנים.

אנחנו מחקים כדי להכיר את התנועות האפשרויות והטווחים, את הגבהים ואת העומקים האפשריים, את הגוונים ואת הצללים, ואת כל הרגשות שאנחנו חווים תוך כדי.

אנחנו מתנסים ומנסים, בודקים ומודדים מה מתאים, מה נכון, מה מרגיש טוב, מה באמת מהדהד בנו. אנחנו פותחים את כל החושים שלנו למשהו חדש ולומדים.

הגוונים של הקול

אני לא חושבת שאפשר להימנע לגמרי מחיקוי, זה הרי אינסטינקט מולד בתוכנו.

לפעמים אנחנו גם לא שמים לב לכך.

שוב ושוב קורה לי שאחרי שאני קוראת ספר במשך מספר שעות רצופות, הקול של המספר עובר אליי. הנימה, הטון, הסגנון מתלבש עליי, ואני רואה שצורת הכתיבה שלי משתנה. היא רכה יותר או נוקשה יותר או צינית יותר או חדה וחותכת. פתאום בא לי לכתוב פיסקה שלמה על האור שיורד על העצים, או שלושה עמודים של דיאלוג.

זה כמו לראות את אחת הסדרות של דיוויד אטנבורו על היופי המדהים של העולם ואז להיות מוקסמת ומאוהבת בכל מה שסביבי, מלאת פליאה והודיה לכוחות האדירים. או לראות מהדורת חדשות ולהתחיל לדבר בספקנות, בחדות, ללא כל הומור ושמחה.

זה פשוט נדבק בי. אני מחקה את מה שהיה מסביבי.

אבל זה בסדר. זה חלק מהעניין. ככה אני לומדת.

הקול שלי לפעמים מתעטף בגוונים אחרים, והוא השתנה לאורך השנים. הקול שלי עכשיו כלל אינו דומה לקול שהיה לי בגיל 20 או 30.

הוא גם לא היה נוצר אילולא כל מה שעברתי, וכל מי שהכרתי, וכל מה שקראתי, וכל מה ששמעתי,  וכל מה שהגעתי איתו, וכל מה שאני מקווה אליו.

זו הערבוביה המיוחדת שנוצרה בתוכי. הצבעים המיוחדים שלי. והאמת היא שעם השנים הקול שלי הולך ומזדקק. נעשה יותר ויותר ברור וייחודי לי. אני פחות חוששת שאעלם בתוך קולותיהם של אחרים, וגם אם אעלם למספר רגעים, אני כבר יודעת שתמיד אצליח בסופו של דבר לחזור לקול שלי.

אז אני הולכת להמשיך לחקות, ולהתנסות, ולבדוק. להתפתח ולהשתנות. ואני כבר סקרנית לשמוע את הקול שלי בעוד 10 שנים.

מה אתכם?