נראה לי שאחד מעקרונות הטבע פועל פה, אחד מחוקי היקום.
חוק המגנטיות. דומה מושך דומה.
שלילי מושך שלילי, חיובי מושך חיובי, כעס מושך כעס, שמחה מושכת שמחה.
פשוט צריך להתחיל לכתוב. ואז כמו מגנט, עוד ועוד מילים יתמגנטו אלינו.
פשוט להתיישב, לקחת את העט ולכתוב. שבע בבוקר, סוף סוף יש קצת רוח קרירה. אלוהים כמה שנמאס לי כבר מהחום הזה. זה עוד לא פה לגמרי, אבל אם אני משחררת את הידיעה שבצהרים הולכים להיות יותר משלושים מעלות, אז אני כמעט יכולה להריח את הסתיו.
הכתיבה עוזרת לכתיבה להביא עוד כתיבה.
זה כמו לעשות פססט פססט לחתול, או לצלצל בפעמונים לכלבים של פבלוב. מושך את תשומת ליבם ומכין אותם.
אולי המוזה של הכתיבה יושבת לה שם למעלה עסוקה בשלה, כשלפתע היא שומעת את התנועה של העט על הנייר, אולי מריחה את הניחוח של הדיו והיא מיד זוקפת אוזניים ומתחילה לחפש מי זה שהתחיל לכתוב. היא לא ישר תרד למטה, אולי סתם כתבנו פתק, או רשימה של קניות. צריך לתת לה סיבה טובה לבוא.
המוזה, הכוח העליון של היצירה, חייבת לדעת שאנחנו רציניים. שהתיישבנו לכתוב, שפינינו לה מספיק זמן ומקום והיא יכולה להצטרף אלינו.
העניין הוא לעשות. להתחיל עם מה שיש לנו ולסמוך שאלוהים, היקום, המוזות יבואו לעזרתנו. אלוהים הרי עוזרים לאלה שעוזרים לעצמם.
מה שכן, חשוב לשים לב שאם הבלמים למעלה אז לשחרר. לפעמים אנחנו לא נוכל לכתוב ולא משנה כמה נרצה. משהו אחר עובד בתוכנו ועלינו להניח לו לעשות את שלו.
אבל בשאר המקרים, והם תשעים אחוז מהזמן, פשוט להתיישב ולהתחיל לכתוב. כך אנחנו שולחים מסר ליקום, היי, אנחנו פה, אנחנו מוכנים. והיקום שומע ומגיע.
