טוב, זה לא ממש מדויק, הכתיבה לא עלולה לשנות אותנו.
הכתיבה הולכת לשנות אותנו.
הרי אין דבר שאנחנו עושים לאורך זמן ולא משפיע עלינו.
אם אנחנו יושבים כל יום תשע שעות מול המחשב בעבודה זה משפיע עלינו. זה משפיע על הצוואר שלנו, ועל העיניים, ועל הגב, ועל הישבן, ועל כפות הידיים, ועל הלב, ועל הנשימה שלנו.
אם אנחנו עושים 200 כפיפות בטן כל יום זה הולך להשפיע עלינו. זה הולך להשפיע על שרירי הבטן, על שרירי הגב, על היציבה שלנו, על העיכול שלנו, על בגדים שנרצה ללבוש, על הדימוי העצמי שלנו.
כך גם הכתיבה.
אם בכל יום אנחנו כותבים, אם בכל יום אנחנו מגיעים אל הדף ומורידים אליו את המחשבות ואת הרגשות שלנו זה הולך להשפיע עלינו.
אי אפשר לחיות חיים כפולים
אי אפשר להוציא החוצה כל יום את הכאב, ואת התקוות ואת הפחדים ואת החיים שלנו מבלי שזה יעשה בנו משהו.
אי אפשר לראות את עצמנו, גולמיים ועירומים כל יום על הנייר, מול העיניים, באותיות ברורות, ולהמשיך להתעלם מזה לעד.
צריך להתאמץ מאוד כדי להתעלם, להדחיק ולהכחיש וגם זה בסופו של דבר יפסיק לעבוד.
כשאנחנו כותבים אנחנו מעלים גושי מאגמה ממעמקי הלא-מודע ומתחילים לחצוב בהם. לפעמים נגלה יהלומים, לפעמים מאובנים, לפעמים לא יהיה שם דבר מלבד פירורי אדמה.
כשאנחנו כותבים אנחנו משוטטים, לפעמים שבועות, עם נר באפלת הקרביים של עצמנו, עד שפתאום אנחנו נתקלים ברגל של מפלצת ומעירים אותה משנתה.
כשאנחנו כותבים אנחנו לוקחים את מי שאנחנו ומקלפים שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה ועוד שכבה עד שהליבה הרכה מתגלה.
גילוי הארצות הפנימיות
אבל זה תהליך, ואצל כל אחד הוא שונה ומשתנה.
לפעמים הוא מאוד מהיר. אנחנו רק מחכים לשפוך את הלב, ואת הקרביים ואת המוח החוצה, ומתנפלים על הדף באמונה לישועה. אנחנו פשוט מוציאים הכל, והכתיבה היא ידידה נפלאה בשביל זה.
ולפעמים, ובעיקר בהתחלה, אולי נרצה לכתוב יפה, או מסודר. משפטים מלאי תיאורים חשובים שיעידו על הכישרון שלנו, או היצירתיות שלנו, או על חדות האבחנה וההבנה.
או שאולי נרצה לשמור על חזות נורמלית, שמחה, קלילה. לצחוק על המכות שאנחנו חוטפים, לגמד את הכאבים שלנו, להתנחם בצרתם של רבים, לגחך על הקול הבוכה בתוכנו ולנפנף אותו, להרגיע את ההתלהבות המתפרצת, לרסן את החלומות הגדולים, ופשוט להיות רגילים. או לפחות להעמיד פנים שיש דבר כזה רגילים.
אבל אם באמת ניתן לכתיבה את מה שהיא רוצה, אם באמת ניתן לה את האמת שלנו. אם נבוא אליה פתוחים ואמיצים, לאט לאט יתחילו להתגלות החלקים הנוספים שבתוכנו.
פתאום נוכל לשמוע את הקולות שבתוכנו. את הרודן הנוראי, שרוצה שהכל יהיה מושלם ומדויק, וממרר לנו את החיים. את הילדה הקטנה שקוראת לנו ליהנות, לשחק, ולשמוח. את קולה של המורה שאהבה אותנו ותמיד עודדה אותנו לכתוב. את קולם של הורים טובים, אמיתיים או מדומיינים, שאומרים לנו ברוך ובחמלה לאהוב את עצמנו.
פתאום נראה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו, ומה זה העולם הזה, ואיך דברים מתנהלים פה. מה אנחנו יכולים להיות, מה אנחנו לא יכולים. מה זה טוב ומה זה רע. מה נכון ומה לא נכון.
פתאום יצוצו זיכרונות שקברנו עמוד בבטן.
פתאום יעלו רגשות שהרחקנו מעלינו.
פתאום נחוש בחסרונם של כל החלקים שחתכנו מעל עצמנו וזרקנו הצידה.
הכתיבה מחזירה אלינו את כל הדברים האלה שאיבדנו בדרך.
היא המשלחת שלנו לגילוי הארצות הלא נודעות שבתוכנו, אלה שנעלמו בערפל החיים ובכאביו. היא יוצרת מפה של פנימיותנו, כפי שג'וליה קמרון אומרת, ומפזרת את הערפל.
הכתיבה מראה לנו שפה איבדנו חלום, פה ויתרנו על האמת, פה נפצענו עמוקות ומעולם לא באמת החלמנו, פה מצאנו חמלה, פה למדנו אהבה.
הכתיבה עוזרת לנו לעבור בעט חדשה על התוואי של חיינו. לסמן מלכודות, מפרצים נסתרים, מעברים של השגחה עליונה. איפה שוכנים הקיקלופים, איפה עלינו למלא את אוזנינו בדונג כדי שהסירנות לא ימשכו אותנו למעמקים, ואיפה הירידה לשאול.
ובסופו של דבר מה שאנחנו מבינים על הנייר יוצא אל החיים שלנו.
מה שבפנים מהדהד החוצה
אי אפשר לדעת את האמת של חיינו ולהמשיך לחיות בשקר.
אנחנו גוף אחד, נפש אחת, שכל אחד. מה שבפנים מחלחל החוצה, יוצא דרך הנקבוביות של עורנו ועוטף אותנו בהילה של אור או בזיעה מרירה.
קשה להמשיך להתעלם ממשהו כשהוא מופיע שוב ושוב על הנייר.
זאת אומרת אפשר, אבל זה יגבה מאיתנו מחיר פיזי, נפשי ורגשי.
אי אפשר להמשיך להתלונן ולכאוב ולכעוס מידי יום במשך חודשים על הנייר, מבלי שבסופו של דבר נרצה לשנות את המצב.
מבלי שנבין שאנחנו יכולים לשנות אותו.
מבלי שנמצא את הדרך לשנות אותו.
הכתיבה איתנו
זה היופי שבכתיבה, היא לא משאירה אותנו לבד עם הבלבול והבלגן.
כמו שהכתיבה עוזרת לנו להוציא את כל הכאב והחרא החוצה, היא גם יכולה לעזור לנו להתמיר אותם למשהו חדש.
להפוך את החרא לדשן, ואת הבערה שבתוכנו לאש מאירה. כל הזבל הזה שצברנו במשך שנים בתוכנו יכול לצאת החוצה אל האור, אל השמש, ושם ורק שם הזרעים שנטמנו בו יכולים סוף סוף לצמוח ולהביא לנו פירות.
הכתיבה עוזרת לנו לפגוש את העוצמה שבתוכנו, את החוזק הפנימי, את היצירתיות, את התקווה.
הכתיבה עוזרת לנו להתחבר אל מקור פנימי בתוכנו של חוכמה והבנה. אולי זה אלוהים, אולי זה הלא-מודע הקולקטיבי. אולי זו פשוט אני, נטולת הבולשיט והעיוותים.
לפעמים התשובה תגיע מיד, ברגע, בפשטות. שלמה, ברורה ומוחלטת.
לפעמים נצטרך לשאול במשך עשרה ימים ברציפות או להיאבק איתה שנה שלמה, להמשיך לחפור עוד ועוד, להעלות המון חרסים, שברי זכוכית ואבק.
אבל בסופו של דבר התשובה תגיע. בסופו של דבר החרסים יורכבו חזרה לפרסקו של חיינו.
הכתיבה הולכת לשנות אותנו
אז כן, הכתיבה הולכת לשנות אותנו. וזה בסדר, וזה טוב, וזה נכון.
הכתיבה חכמה מאוד וגם אנחנו. עלינו לבטוח בה ובעצמנו ולדעת שרק מה שהגיע זמנו, רק מה שבשל ומוכן יוכל לצאת החוצה.
כמו מיילדת טובה היא תהיה שם לצידנו, תחזיק לנו את היד, תאמר לנו מתי לנשום, מתי להרפות ומתי לדחוף. היא תעזור לנו להביא אל העולם גרסה מעט שונה של עצמנו. קצת יותר מבינים, קצת יותר נבונים, קצת יותר חומלים. קצת יותר אנחנו.
כתבו. ותנו לכתיבה לעזור לכם לשנות את עצמכם.
