הסיפורים שאני כותבת הם הגרסה שלי לחיים.
יש עוד מיליארד גרסאות, כמספר האנשים שמסתובבים על האדמה הזו, אבל זו ספציפית היא הגרסה שלי.
זה מה שאני רואה, זה מה שאני מבינה, זה מה שאני מסיקה, זה הסיפור שלי.
כמו ברשומון, כל אחד מאיתנו חווה את העולם דרך מערכת הערכים, החושים, הרגשות, ההבנות והטראומות שלו. כל אחד רואה רק מה שהוא יכול לראות, פיזית, נפשית, רגשית, ומתעלם מכל מה שהוא לא יכול.
בגלל זה יש כל-כך הרבה סיפורים.
בגלל זה יש כל-כך הרבה אמיתות.
בגלל זה חשוב לספר את הסיפור הייחודי שלנו.
מגפה, כסף, פוליטיקה, משפחה, עבודה, חברים, אוכל, נקיונות, שאיפות, רצונות, רגשות. לא תמיד אני מצליחה להבין מה קורה סביבי באותו הרגע, לא תמיד יש לי שליטה על מה שקורה. החיים פשוט נעים הלאה ואני ממשיכה איתם.
לפעמים יש יותר מדי התרחשויות, לפעמים יש שם כל-כך הרבה אנשים שמעורבים, לפעמים יותר הצפה של רגשות, ואני נשאבת פנימה, מטולטלת מצד לצד, ונסחפת מהנתיב שלי.
רק אחר-כך אני יכולה לנסות להבין. רק כשאני יושבת בשקט עם עצמי, עם דפי הבוקר או עם היומן בערב, דברים מתחילים להתבהר. רק אז אני יכולה לזקק את הסיפור שלי מתוך הדעות, והרגשות וההתרחשויות של מה שהיה, ולמצוא את הדרך שלי חזרה.
הכתיבה עוזרת לי לא לטבוע בתוך סיפורם של אחרים. היא עוזרת לי להתרחק מעט, לשים לב, להפריד, לעשות סדר, להקשיב לעצמי.
רגע, זה הצד שלי בריב שפרץ. רגע, זה מה שאני הרגשתי בתוך הבלאגן בסופר. רגע, אמרו את כל הדברים האלה בחדשות היום אבל למרות זאת זה מה שאני חושבת.
לכן אני כותבת, כדי לדעת מה הגרסה שלי, כדי להנכיח אותה פיזית בעולם, כדי לתת לי עוגן לחזור אליו, ולשמור על עצמי בתוך המערבולת הקוסמית והאנושית בה אני חיה.
זו הגרסה שלי לחיים האלה.
מה הגרסה שלך?
