כתיבה היא פעולה פיזית. ככזו היא משאירה אחריה עקבות, שלא לומר הוכחות מוצקות וברורות.
דפי הבוקר שאנחנו כותבים עם כל הכעס והספקות עשויים להיקרא על ידי בן הזוג שלנו. מחברת הכתיבה על כל סיפורי הזעם מהילדות עשויה להיפתח על ידי ההורים שלנו. והשירים הארוטיים שאנחנו כותבים עלולים להגיע לידי הילדים שלנו.
כן, כשאנחנו מורידים את המחשבות שלנו לנייר יש סיכוי שמישהו יקרא אותם. שמישהו יראה מה יש בתוכנו. שהתדמית שבחרנו להציג לפני העולם שהיא לרוב נחמדה, סתגלנית וקונפורמיסטית עלולה להיסדק.
פחד ראשוני ובסיסי
ואין פה ביקורת על החזות הזו שאנחנו מחזיקים. החברה שלנו ממהרת לקטול ולסקול כל מה שלא מריח ונראה כמו הסטנדרט הנורמלי והצייתני. הצורך בשייכות חברתית, בקבלה, טבוע אצלנו עמוק בגנים. זה פחד ראשוני ובסיסי.
בתקופות קדומות נידוי חברתי היה זהה למוות. אנשים לא יכלו לשרוד בלי ההגנה של השבט, בלי המזון והמחסה שהם סיפקו.
גם אנחנו בראשית חיינו היינו תלויים לחלוטין בכך שההורים שלנו יאהבו אותנו. אהבה פירושה חיים במובן הכי קונקרטי וחומרי. אהבה פירושה קבלה, פירושה מזון וטיפול.
לכן אין ספק שהפחד ממה יחשבו עלינו מהדהד אצל כולנו. מי ביתר שאת, מי בפחות.
חסיון כתיבה
בכתיבה המצב קצת טריקי.
מצד אחד לכתיבה עצמה לא אכפת. הכתיבה היא כל כך עתיקה שהיא כבר ראתה הכל ושמעה הכל ואין שום דבר שהיא לא יכולה להתמודד איתו. היא שם בשבילנו לחלוטין. אם אנחנו רוצים לכעוס או לצחוק או לקלל או לילל או לפנטז או להכין רשימות.
היא לעולם לא תצחק עלינו, לא תתנשא מעלינו, לא תקום ותלך, לא תגיד שאין לה כוח עכשיו. לא תחליט שאת זה אפשר לכתוב אבל זה לא מתאים. או שאנחנו פשוט כותבים גרוע ושעלינו להפסיק.
הכתיבה מקבלת אותנו כמו שאנחנו עם המשקל העודף, חוסר הביטחון הנוראי והבלבול שנראה שלעולם לא יסתיים. היא לא שופטת אותנו ולא תשתמש במילים שלנו נגדנו.
היא נותנת לנו חסיון מלא.
לכתוב הכל ללא מורא
אבל הכתיבה כאמור היא פיזית. רואים אותה. רואים את המילים על הדף, רואים את המחברת על השולחן, רואים אותנו כותבים. וזה מסקרן לדעת מה אנשים אחרים כותבים וחושבים.
גם קשה להסתיר אותה לאורך זמן, אם כי זה בהחלט אפשרי, ואולי גם נרצה להסתיר אותה בהתחלה, אבל בשלב מסוים נרצה להפסיק להתחבא. לא נרצה לכתוב בסתר.
לכן נרצה לדעת, וזה אפילו קריטי שנדע, שאנחנו יכולים לכתוב הכל. את כל האמת כולה ללא חשש שיקראו את שכתבנו ללא רשותנו. אם אנחנו מצנזרים את עצמנו מחשש שמישהו יקרא את שכתבנו ובכן, כאן הכתיבה מאבדת את התכונה הכי חשובה שלה, של מרחב בטוח שבו נוכל להבין, לרפא ולצמוח. מרחב של קבלה מוחלטת ואי שיפוט.
לכן אמרתי שבכתיבה זה קצת טריקי, כי כמו בכל מצב שבו אנשים נוספים נכנסים אליו, הוא נעשה מורכב.
ולפעמים הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות הוא לבטוח ולהאמין באחר.
אמון ומנעול
וזה לא רק בכתיבה, אלא בהרבה מצבים בחיים, הדבר הבסיסי ביותר הוא אמון.
להאמין שאחרים יכבדו אותנו ולא יקראו במחברת שלנו. ומצד שני, האנשים שאיתנו צריכים לדעת שכשיש משהו חשוב אנחנו נאמר להם אותו, והם לא יצטרכו לרגל אחרינו. אמון הוא הדדי.
אבל לפעמים גם אם נרצה מאוד, לא תמיד אנחנו בוטחים באחרים, גם אם הם מאוד קרובים לנו. אנחנו כמובן יכולים לנסות להסביר את החשיבות של הכתיבה ואת הצורך לשמור אותה פרטית. כמובן שלא להסתיר אותה ולהפוך אותה לסודית ומיוחדת, וכן לאפשר שאלות והתעניינות, כן לענות בכנות, כן להסביר, כן לחלוק. אבל אם אנחנו לא בטוחים שהכתיבה תישאר רק לעצמנו, אז מנעול ומפתח הם הפתרון.
מנעול למגירה של השידה ליד המיטה, או לארונית בחדר העבודה, יכולים לעזור לשקט שלנו. אומנם ככה נוצר סוג של סוד אבל עלינו להגן על הכתיבה ועל המקום הפרטי, האישי והחופשי שלנו.
אז זה יכול לפתור את הבעיה, אבל מה יקרה אם פתאום נמות?
אחרי מותנו
אני מודה שלא ממש חשבתי על זה עד שחברה שהתחילה לכתוב העלתה את החשש הזה בפני. מה יגידו עליה הילדים שלה אם היא פתאום תמות והם ימצאו את מה שהיא כתבה.
מיד יכולתי לראות את מהדורת החדשות נפתחת בידיעה הקשה. הקריין מביט ישירות למצלמה, ארשת פניו חמורה, קולו מבשר רעות:
"נפתח בחדשות קשות. היום התגלו בביתה של אישה שלא מזמן נפטרה, מספר מחברות שכתבה במהלך חייה. ילדיה שמצאו את המחברות נתקפו זעזוע עמוק כשקראו את הדברים. הם לא האמינו כי האמא הטובה שלהם חשבה כאלה מחשבות. הם התקשו להאמין שהיו לה כאלה רגשות עמוקים, ספקות לגבי חייה ותהיות על העולם. שלא לדבר על שגיאות הכתיב, הטעויות התחביריות והחזרתיות המשעממת והמבולגנת על אותם נושאים.
בנה של האישה יצא מהבית במצב של הלם. רועד וממלמל, לא ממש מבין היכן הוא נמצא, ונראה כי כל עולמו התהפך עליו. הבת קרסה באמצע הרחוב וזעקה בבכי קורע לב לעזרת השמיים, מתקשה להכיל את השבר שיצרו הגילויים בחייה.
צוות מד"א שהגיע למקום העניק לילדים טיפול ראשוני ופינה אותם להמשך טיפול. נאחל להם החלמה מהירה, ונודה על כך שההורים שלנו הם פלקט שטוח מהפרסומת לטיטולים, שיעדיפו לקבור את הרגשות והמחשבות שאין להם בתוכם, מאשר לבטא אותם, ולהביא ריפוי ואור לעצמם ולעולם."
גם למתים לא איכפת
החשש שממשיך לפעום בנו על מה יחשבו עלינו אחרי מותנו מובן. בכתיבה אישית יש גם את החשש שלא יבינו אותנו נכון ואנחנו עלולים לגרום נזק לאהובים שנשארו אחרינו. אבל בתכלס זה לא משנה כי, ואני אומרת את זה בכל העדינות האפשרית, אנחנו נהיה מתים.
עכשיו בניגוד למה שגרמו לנו להאמין, רוב המתים לא יושבים מעלינו על ענן ומקשיבים לכל מילה שלנו. הם לא עוקבים אחרינו וצריכים שנאהב אותם ונדאג להם. פשוט מהסיבה שהם כבר מתים. העולם הזה כבר לא רלוונטי להם. הם עברו הלאה, עזבו את הממד החומרי הזה והמשיכו. הם לא צריכים שיאכילו אותם או יטפלו בהם. אין להם אגו וגם לא רגשות. הם עושים את דרכם אל האור הגדול ממנו כולנו באנו, והעניינים הארציים האלה כבר לא מעניינים אותם.
זה לא שג'ין אוסטן מתמוגגת עכשיו מכל התשבחות והאהבה כלפיה. היא כתבה את מה שהיא הייתה צריכה לכתוב ולא זכתה להצלחה בתקופת חייה. גם לואן גוך זה לא משנה שהציורים שלו נמכרים עכשיו במיליונים. היו לו חיים קשים של עוני וסבל, ולא נראה לי שזה היה מנחם אותו שמאה שנה אחרי מותו אנשים יעופו על הציורים שלו.
אם הילדים שלנו או האהובים שלנו יתמלאו הלם מכך שנהגנו לעשן סיגריות בחשאי, או שאהבנו עוד אנשים או ששנאנו לעשות כביסות, או שלפעמים הם נמאסו עלינו והיינו זקוקים לקצת זמן עם עצמנו ובכן… הם יתמודדו עם זה. הם יתמודדו עם זה שהיינו בני אדם מורכבים, מרובי ממדים, לפעמים מוזרים, לפעמים משעממים, בדיוק כמוהם. בדיוק כמו כל שאר בני האנוש.
וגם בואו לא נשכח שיש סיכוי שהם פתאום יראו אותו דווקא באור רך וחומל. שהם דווקא יכבדו אותנו יותר על האומץ לכתוב ולהתמודד עם דברים. להביא את עצמנו למקום של כאב ופגיעות, לנסות להבין ולרפא חלקים בתוכנו.
מקום בטוח
אז ארגנו לכם מקום בטוח לכתיבה.
אם צריך, שמרו על המחברות שלכן נעולות. אם צריך דברו עם האנשים שסביבכם. בקשו והסבירו את הצורך בפרטיות ובשמירה על הכתיבה שלכם לעצמכם. אם הם מעלים תהיות וחששות, ענו להם בכנות. אל תנסו ליפות, אל תנסו לעוות. כשאנחנו יוצאים למסע עם הכתיבה אנחנו לא יודעים באילו ארצות נבקר וגם לא איך נצא בהן.
לפעמים נוכל לשתף אחרים במסע שלנו, לפעמים נעשה אותו לבד, רק אנחנו, העט והמחברת והתמיכה האין-סופית והאוהבת של אלת הכתיבה.
אז כתבו. עשו מה שצריך וכתבו.
