הכתיבה לא אוהבת אותנו.
היא גם לא שונאת אותנו.
פשוט לא איכפת לה.
באמת, לא איכפת לה.
היא כבר ראתה הכל, וקראה הכל, אין שום דבר חדש שנכתוב שהיא לא נתקלה בו בעבר.
אם נחשוב על הכתיבה כעל ישות או אֵלָה אז היא כבר בת 6000 שנה לפחות והיא לא הולכת להתרגש מעוד בן-אנוש שכותב שהוא כועס על ההורים שלו, חושק בעצם בשכנה המוזרה והחושנית שלו, והיה מעדיף להעביר את חייו בליקוט עשבי בר והכנת חביתות.
אין דבר שהכתיבה לא ראתה.
מכתבי אהבה. רשימות מלאי. צווים להוצאה להורג. שירי הלל וברכה. קמעות. תורות. הצהרות עצמאות. כְּתוּבּוּת. דוחות פתולוגיים, דוחות פסיכולוגיים, דוחות חניה. וידויים על אהבה, וידויים על שנאה, וידויים על כאב. סדיזם, אלטרואיזם, יופמיזם, סוריאליזם, אסקפיזם. סיפורי מעשיה. סיפורי אימה. סיפורי מתח. קומדיה, רומנטיקה, נונסנס, אירוטיקה…
הכל.
היא ראתה כבר הכל.
אני מדמיינת אותה כמו בודהה המחייך או כמו בודהיסטווה פתוחה וחומלת. שום דבר לא יזיז אותה מעמדתה האוהבת. דבר לא יפתיע אותה, דבר לא יפחיד אותה, דבר לא ישעמם אותה, ודבר לא יגרום לה להפנות לנו עורף.
היא לא תפקיר אותנו, לא תגלגל עיניים, לא תנשוף בבוז, לא תפהק, לא תסתכל כל חצי דקה בשעון, לא תשפוט אותנו, לא תצקצק, לא תעצבן, ולא תתעייף לעולם.
היא שם בשבילנו.
אבל היא כן דורשת מאיתנו דבר או שניים.
היא דורשת מאיתנו לפתוח את הלב. היא דורשת מאיתנו להיות אמיצים. היא דורשת שניכנס פנימה אל עצמנו, ונחקור, ונגלה, ונבין.
היא דורשת התמדה וסבלנות ואמונה ביכולותיה. וגם אמונה ביכולותינו.
היא מבקשת מאיתנו כנות ואמת. גם אם הן מכוערות ומטונפות. גם אם הן גורמות לנו לרעוד ולרצות להקיא. גם אם אנחנו חוששים שבגללן יכניסו אותנו לכלא או למחלקה הסגורה.
היא דורשת את הדברים שהם לפעמים הכי קשה לתת.
אבל התמורה שהיא נותנת… הו התמורה.
היא נותנת הבנה. היא נותנת שלווה. היא מורידה מעלינו משא שעלול היה לקבור אותנו חיים תחתיו. היא נותנת לנו מקום פתוח וחופשי לבטא כל רגש וכל מחשבה וכל תוכנית וכל שאיפה. היא עוזרת לנו לפתור בעיות, ועוזרת לנו לצמוח ולגדול, היא מחזיקה בידינו גם כשאנחנו נשאבים למעמקים השחורים וגם כשאנחנו נסחפים לעננים. היא האם הגדולה החכמה והטובה של ימים עברו. והיא נותנת לנו אהבה.
לכן אני מדברת עליה טובות.
לכן אני מעודדת אחרים לכתוב.
לכן אני מעבירה אותה הלאה אליכם.
