יש לי שיחה מתמשכת עם חברה בנוגע להבנה של אנשים אחרים את מה שאנחנו אומרים.
היא אומרת שהיא מדברת את מה שיש לה לומר, ושהאחר אמור להבין. אני חושבת שזו אחריות שלנו לעזור לאחרים להבין אותנו. אם אנחנו רוצים כמובן.
איך שאנחנו רוצים
בעיקרון אנחנו יכולים לדבר ולכתוב איך שאנחנו רוצים.
אנחנו יכולים לדבר בלחש, לבלוע מילים, להרוג כל שיחה עם אמרת שפר, לדבר בשפה מקצועית עם מונחים ש-90% מהאנשים לא מבינים, או בסוואהילית, או בג'יבריש שהמצאנו. אנחנו גם יכולים לשדר את המחשבות שלנו לאדם שמולנו ולצפות ממנו להבין אותנו.
באותה מידה אנחנו יכולים לא לתקן טעויות כתיב, לא לנסח משפטים בבהירות, לא לנקד מילים מבלבלות, לא להוסיף פסיקים ונקודות, להשתמש בהמון סוגריים, הדגשות וקו תחתון, ולדלג בין נושא לנושא לפי האסוציאציות שבמוחנו.
זה בסדר, באמת. אנחנו יכולים לחלוטין לעשות את הדברים האלה, זהו עולם של בחירה חופשית.
אבל…
רוצים להיות מובנים
אם אנחנו רוצים שיבינו אותנו, זה כבר משהו אחר.
ואני לא אומרת שכל דבר אנחנו צריכים להסביר, שכל העולם צריך להבין אותנו, או שאנחנו צריכים להתעקש על אנשים שלא רוצים או פשוט לא יכולים רגשית ואינטלקטואלית להבין אותנו.
גם יהיו ימים שבהם לא יהיה לנו איכפת להיות מובנים. שבהם נזרוק תשובה קצרה וסתומה לאוויר, נלווה אותה בנשיפת עשן מהנחיריים רק כדי שיניחו לנו. יהיו פעמים שנשמח שלא מבינים אותנו, שאולי נרגיש עליונים מול העולם המטופש שסביבנו. או שנעדיף להתלונן בדרמטיות על איך אנחנו לא מובנים ושזה בטח אומר שאנחנו הולכים להיות פיקסו, או אוסטן או בזוס הבאים.
אבל לרוב, כבני אדם, אנחנו רוצים להיות מובנים.
רוצים שיראו אותנו, את האני הפנימי המורכב והמיוחד שלנו. את הכאבים ואת השמחות ואת הצרכים שלנו. ולאו דווקא כדי שיפתרו לנו בעיה או יצילו אותנו, אלא פשוט כדי שיכירו בנו, כדי שנקבל אישור ונדע שאנחנו קיימים ואולי גם חשובים למישהו.
למדנו לדבר
זו הסיבה העיקרית שבגללה ובזכותה אנחנו לומדים לדבר מלכתחילה.
שפה, דיבור וכתיבה (בעיקר, אך בעצם כל אומנות שהיא), הם תקשורת.
אנחנו לומדים לדבר כדי שיבינו אותנו וכך הצרכים שלנו יסופקו. אנחנו לומדים לדבר כדי שיבינו שעכשיו אנחנו רעבים כדי שיתנו לנו אוכל. שעכשיו אנחנו עצובים וזקוקים לחיבוק, שאנחנו רוצים לצאת החוצה לאוויר ולטבע ולא שוב לראות את אותה תוכנית בטלוויזיה.
הרי יכולנו להמשיך לדבר בהבהרות ולבכות, אבל זה הפסיק לשרת אותנו. גם כי הצרכים שלנו הפכו להיות מורכבים יותר ולא כללו רק אוכל, קקי ואהבה. וכי באופן טבעי רצינו להיות חלק בעולם, להבין אותו ואת האנשים שבו. להיות מובנים על ידו.
לכן למדנו לדבר. ולא רק שפה אחת אלא מספר שפות, ומספר סוגים של שפות, שפת הלב והרגש, שפה מקצועית, שפה של נשים, שפה של גברים, שפה של מנהלים, שפה של חיילים…
ובאופן טבעי אנחנו מבינים שעלינו להתאים את השפה ואת המילים לאדם שמולנו. הרי ברור לנו שילדה בת ארבע לא תוכל להבין את מה שפרופסורית לפיזיקה תוכל להבין. ושאנחנו לא באמת יכולים לבוא הביתה ולדבר אל בן הזוג שלנו כאילו הוא עובד בשבילנו.
לכן ברמה מסוימת, זו הבחירה שלנו להיות מובנים או לא.
פנימה והחוצה
ולהיות מובנים זה לא רק כלפי חוץ אלא גם ואולי בעיקר כלפי פנים.
להיות מובנים לעצמנו, להבין בעצמנו, את הרגשות, את המחשבות, את הדעות ואת הצרכים שלנו, ואז לתקשר אותם החוצה בשפה המתאימה לאדם, כך שהוא יוכל להבין אותנו.
וכדי להבין משהו זה אומר לא פעם לחקור אותו. לפרק, להפריד, למיין, לבדוק כל פינה, לחפור פנימה, לרדת למטה, למעמקים, אל היסודות הבסיסיים. ממש לפשט אותו, ומשם לעלות ולבנות מחדש עם הבנה.
ואין טוב יותר מכתיבה בשביל תהליך שכזה.
מאז שאני כותבת דפי בוקר, אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר. גם את עצמי וגם את העולם. אני מרגישה שאני יודעת יותר, שהבסיס עליו אני עומדת מתרחב ומתחזק וממנו אני יכולה להמשיך הלאה, להמשיך לצאת ולחקור את כל מה שאני לא מבינה.
גם קל לי יותר להסביר, כי אחרי שאני חופרת בתוך האדמה שבתוכי, אחרי שאני הופכת אבנים ומאובנים ושלדים, אחרי שאני פותרת אלפי משוואות ומוצאת את כל הנעלמים אני מצליחה להכיר את עצמי או את הנושא טוב יותר, ואז קל לי יותר להסביר. קל לי יותר לתקשר את עצמי למגוון של אנשים.
ואולי הם לא יסכימו איתי, ואולי הם לא יתנו לי את מה שביקשתי, ואולי הם יתנגדו לי או יצאו נגדי. ואולי הם ישאלו אותי שאלות קשות שלא תהיה לי תשובה עליהן, ואצטרך לחזור ולנסות להבין אף יותר.
אבל זה בסדר, זה חלק מהלמידה, חלק מההתפתחות.
גם אם האדם שמולנו לעולם לא יבין אותנו, בין אם הוא לא רוצה או לא יכול או פשוט מפחד, זה בסדר. אנחנו עושים את המאמץ, אנחנו פותחים את התקשורת, אנחנו הופכים להיות ברורים יותר, ומובנים יותר לעצמנו, וזו כבר שמחה ונחמה גדולות.
ובסופו של דבר גם נמצא את האנשים שמתאימים לנו. אלה שרוצים להבין.
