למה אנחנו כותבים? כדי להבין.
אם אנחנו מבינים משהו, אין לנו צורך לשבת לכתוב עליו. זה אפילו די משעמם לשבת ולכתוב על משהו שאנחנו מבינים ויודעים. כמו לקרוא במשך חודשיים את אותו סיפור לפני השינה לילד. טוב, הבנו! לקוף יש בעיה!
וזה לא רק השעמום המוחי, זה יותר מכך. כתיבה הרי דורשת מאמץ. היא דורשת שנסדר לה מקום, נפנה לה זמן, נשקיט את הגוף כדי שנוכל לשבת בשקט, נלחם ונאבק בכל ההתנגדויות שעולות בתוכנו, וזה עוד לפני שהתחלנו לכתוב.
כל המאמץ הזה ואז עוד לשבת ולכתוב על משהו שכבר לא ממש מעניין אותנו?
לא תודה.
את הכתיבה שלנו אנחנו משאירים לתהליך המסובך של לנסות להבין. להבין את הרגשות שלנו, להבין את החרדות שלנו, להבין את הטעויות שלנו, את הכאבים, את הפחדים, את השמחות.
כתיבה מאפשרת הבנה
כשאנחנו כותבים אנחנו יכולים להתחיל להבין למה אנחנו אוכלים גם כשאנחנו לא רעבים והאוכל לא ממש טעים לנו. למה אנחנו נשארים עם בן-זוג שגורם לנו להרגיש רע עם עצמנו. למה בא לנו לחנוק את הבוס שלנו. למה אחרי קיום של עשרות אלפי שנים, מדע מתקדם והארות רוחניות כבירות, האנושות עדיין ממשיכה לפגוע בעצמה ובכל מה שסביבה.
הכתיבה מאפשרת לנו להבין את השאלות האנושיות, קטנות וגדולות, שיושבות לנו באחורי הראש או קצת מעל הלב, ולא נותנות לנו מנוחה. הן יכולות לצוץ לפתע משום מקום, והן יכולות להיות שם מגיל ארבע, מביטות בנו בתהייה ושואלות 'למה?'.
כי הכתיבה, בניגוד לחשיבה, עוזרת לנו לתחם את ההבנות, להנכיח אותן, לתת להן עדות. ליישם אותן. זה הרי כתוב, אנחנו רואים את זה מול העיניים בדיו שחור על נייר. כמו שאנחנו רואים את הפסוקים של התורה, כמו הנוסחאות המתמטיות שעוזרות לנו לחשב את העולם, כמו קבלה על כל הקניות שעשינו עכשיו. אי אפשר להתחמק מזה, זה שם, כתוב.
כשאני כותבת, זה עוזר לי לסגור עניינים עם אנשים מהעבר ומההווה שלי. עם בחירות, טעויות ושטויות שעשיתי. עם חרדות שמעירות אותי בשתיים לפנות בוקר, מתיישבות לי על החזה, ולא נותנות לי לנשום. עם הרגשות העמוקים, הכבדים, שנעים בתוך הנהרות האפלים בתוכי.
אני יכולה לחפור במוחי ימים ושבועות על משהו, אבל רק כשאני לוקחת את המחברת ומתחילה לכתוב אני מצליחה באמת להבין, באמת להשלים, באמת לסגור ולשחרר, ולהמשיך הלאה לשאלה הבאה.
העולם שלנו יותר ערפל משמיים בהירים. יש בו יותר תהיות מהבנות, יותר שאלות מתשובות. אנחנו יצורים מורכבים, החיים בעולם עצום מעבר להבנתנו, יפיפה ונורא כאחד. ורובנו רק מנסים להבין את המשמעות של קיומנו האנושי.
כשנבין אותה, נזכה להארה ונהפוך להיות בודהה. אז נוכל לשבת שלווים מתחת לעץ, וסוף סוף לא נצטרך לכתוב יותר.
