יש פעמים שבהם פשוט צריך לוותר ולשחרר.
ימים שבהם שום דבר לא הולך והכתיבה לא זזה.
כמו לרכב על אופניים עם בלמים. הכל נעשה קשה ואיטי יותר. אנחנו מנסים בכל הכוח אבל בקושי מתקדמים. אנחנו ממשיכים ולא מוותרים, מזכירים לעצמנו להתמיד, כי אם נתמיד נוכל לפרוץ את המחסום. אבל כל מילה נופלת לנייר כמו לבנת בטון, כל משפט משתרך לאורך השורה, כמו חוצה את הסהרה.
לא משנה כמה אנחנו דוחפים זה פשוט קשה מדי. משהו שם בפנים עוצר אותנו. משהו בתוכנו הרים את בלם היד וקבע שאנחנו לא זזים מפה בינתיים.
אולי זו עייפות החומר, ואנחנו תשושים פיזית. לרוב זו עייפות נפשית.
כנראה רוקנו את כל המשאבים הפנימיים שלנו ולא מילאנו אותם חזרה. או אולי יש שם משהו רגשי שיושב בתוכנו. משהו שהתעלמנו ממנו יותר מדי זמן. אבל למשהו הזה כבר נמאס והוא החליט לחסום את כל נתיבי היצירה שלנו עד שניתן לו את תשומת הלב לה הוא זקוק.
במקרים כאלה התמדה או התעקשות לא יעזרו.
שבועיים בלי לכתוב
אני יוצאת עכשיו מכמעט שבועיים של חוסר כתיבה. חוסר רצון עמוק לכתוב, ליצור, לצלם, להתעניין, להשקיע או להתקרב לכתיבה.
בהתחלה הדחקתי. אמרתי יעבור. עשיתי תרגילי כתיבה ונראה שהאנרגיה עלתה מעט, אבל תוך רגעים התפוגגה.
נלחצתי מעט. ואז נלחצתי הרבה. והרבה מחשבות יותר מדי דרמטיות עברו לי בראש. על קץ הכתיבה, וקץ היצירה, ולמה התחלתי? ומה עשיתי לעצמי? ומה יהיה עכשיו? ומה זה אומר עליי? וכל הקולות המבוהלים, והכועסים, והחרדתים שבתוכי קיבלו לפתע את כל הבמה ועפו על עצמם.
ניסיתי לעקוף את החסימה. לשכנע אותה, לרכך אותה, לבוא לה בהפוכה. לא עזר.
ואז החלטתי להקשיב לה, להתנגדות שהתיישבה לי באמצע החיים, ושחררתי. ויתרתי. הורדתי ידיים והתרחקתי.
הזכרתי לעצמי שלוותר לא אומר להפסיק לתמיד. לשחרר למספר שעות או ימים לא אומר להרים ידיים. יש משהו בתוכי שכרגע לא מוכן להמשיך. הוא בא לומר לי משהו וכל מה שעלי לעשות זה להקשיב.
אז הקשבתי.
כתיבה היא כל כולה התמדה. היא לחזור כל יום לדף. היא דבקות בעצמנו ובמה שפועם בתוכנו. כמו ריצה למרחקים ארוכים. אבל גם רצי מרתון לוקחים הפסקות ונחים. הפסקה או מנוחה לא פוסלים ומוחקים את כל מה שעשינו עד עכשיו.
כשזה קשה מדי זה סימן לנוח. כששום דבר, אבל שום דבר לא הולך, זה סימן לשחרר.
עשו משהו אחר. ציירו, אפו עוגה, נקו את הארונות של המטבח, צאו להליכה ארוכה או שכבו על השטיח באיברים פשוקים, בשאווסאנה פשוטה וטובה, ורק נשמו.
הרצון לכתוב יחזור. כמו גאות אחרי השפל. כמו היום אחרי הלילה.
