לכולנו יש סיפורים בתוכנו.

החיים שלנו הם רצף של מיליוני סיפורים קצרים. דרמות יומיות, קומדיות מצבים, טרגדיות קטנות.

סיפורים זה מה שאנחנו מספרים כששואלים אותנו איך היה היום שלנו.

קמתי היום עצובה. אני אפילו לא יודעת למה. לא יכולתי פשוט להתיישב לשולחן ולהתחיל לעבוד. בסוף המדיטציה הבנתי שאני צריכה לצאת החוצה, לשבת בחוץ, לכתוב בחוץ. יצאתי לספסל בקצה הישוב. האורנים הגבוהים הגנו עלי מפני השמש, ומדי פעם רוח נעימה הגיעה. בעשר, רוב צווחות הבוקר, הקריאות והציוצים נרגעו, ונותרו רק מיליוני הצרצורים בעשב היבש. כמו להקת מיתרים שנתקעה על אותו אקורד. בינתיים הספקתי לכתוב הרבה. אני כבר לא עצובה.

הסופר אנדראה דוּבּוּס אמר "סיפורים קצרים הם מה שהחברים שלנו מספרים לנו כשכואב להם או כשהם שמחים, כשהם זועמים או כשבוערת בהם תשוקה, כשיש להם כמיהות או כשהם מוחים על אי צדק."

אנחנו יכולים להקשיב שעה ארוכה לחברה שמתלוננת על החמות שלה ולשמוע סיפורים על כאב, אהבה, חוסר-אונים, תסכול וכעס. אולי אפילו נבין כמה דברים על החברה שלנו ועל החמות שלה, ועל מערכות יחסים, ואיך העולם תמיד יעזור לנו לראות את עצמנו, ויציב מולנו מראות אנושיות. 

כתיבה של סיפורים

יהיה לנו קל יותר לראות ולהבין את הסיפורים האלה אם נכתוב אותם. אפשר לכתוב אותם בדפי בוקר, ביומן לפני השינה או במחברת הכתיבה שלנו במהלך היום.

כתיבה של הסיפורים שלנו עוזרת לנו לראות את עצמנו. להבין את החיים שלנו, לראות את כל רוחבם ועומקם. את מיליוני הקשרים וההקשרים שיש לנו עם העולם. בכתיבת סיפורים החיים מפסיקים להיות משהו מעורפל וערטילאי הנע בכוח האינרציה שהתחילה עם לידתנו.

כשאנחנו כותבים את הסיפורים שלנו, אנחנו מתעדים את החיים שלנו. מנכיחים את עצמנו, קובעים עוגנים ביקום העצום הזה ובעולם שגורם לנו להרגיש לפעמים חסרי חשיבות ומשמעות. אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי הם חשובים לנו. וכי אנחנו חשובים.

אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי כשאנחנו מניחים אותם על הנייר הם מקבלים אור, ואור מביא הבנה והבנה עוזרת לנו להתקדם ולהתפתח ולצמוח. ומכיוון שהעולם תמיד נמצא בתנועה אם לא צומחים אז נובלים, וצמיחה עשויה להציל אותנו, ואז אולי גם להציל אחרים.

אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי מתחתם יש סיפורים נוספים, ישנים יותר, עמוקים יותר. ולא נוכל להגיע אל הסיפורים הישנים האלה אם לא נוריד את הסיפורים שיושבים מעליהם.

אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי לסחוב אותם בבטן, בלב, בראש ומאחורי הריאות זה כבד ומעייף. עדיף להוציא אותם למחברת או למחשב שהם יסחבו קצת את הכובד הזה.

אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו לא כי מישהו אחר יקרא אותם או שהם יביאו לנו הרבה כסף. אולי מישהו יקרא אותם והם יביאו לנו הרבה כסף אבל אנחנו כותבים אותם בשבילנו.

גדולים כקטנים, פשוטים כדרמטיים, יומיומיים כמו פעם בחיים, כואבים כמו משמחים, מביכים כמו מלאי גאווה. אנחנו כותבים את הסיפורים שלנו כי יש בתוכנו סיפורים. וסיפורים יש לספר.