האומן שבתוכנו או קול הילד הפנימי

ליוצרים יש אישיות כפולה.

זה מה שדורתיאה בראנד קובעת ב-"Becoming a Writer". אבל לא במובן המדאיג והפתולוגי. אלא שני חלקים עיקריים באישיות. שני קולות הכרחיים וטבעיים, שאם יודעים לעבוד איתם בצורה נכונה, שאם שומרים על איזון ביניהם, עוזרים לנו לחיות חיי שפע יצירתיים.

ב"דרך האמן" ג'וליה קמרון מכנה את שני החלקים האלה שֵכֶל הגיון ושֵכֶל אומן.

שליט העולם המודרני

שכל ההיגיון הוא השכל השלט בעולם המערבי המודרני.

זה החלק המודע, הלוגי, שחיי במציאות המוצקה והספציפית שלנו. שֵכֶל זה נוהג לפי הכללים. הוא מסודר, הוא מאורגן, הוא אוהב לאסוף דברים בקטגוריות, לתת להם תוויות ולשים אותם על המדף הנכון. הוא חושב במונחים של נכון ולא נכון, צריך ולא צריך, ראוי ולא ראוי.

שכל ההיגיון רואה בכיסא רהיט שיושבים עליו, בסוס חיה שהולכת על ארבע, בשמש כוכב פלזמה לוהטת והשיר שכתבנו אתמול בלילה ארוך מדי, פשטני מדי, רגשני מדי, לא מתחרז, לא מתאים לשום אסכולה קיימת, לכן ספק אם הוא בכלל שיר, ובכלל רק משוררים כותבים שירים, ואנחנו לא משוררים.

זה המוח הקדום שלנו, ההישרדותי. זה שרואה בכל דבר חדש או שונה סכנה. זה המוח, שכבר לפני עשרות אלפי שנים, עמד באמצע שדה פתוח וניסה להבין אם החיה שמולנו הולכת לטרוף אותנו או להשאיר אותנו בחיים. זה השכל שדואג לקיומנו. הצנזור הפנימי שלנו מופיע לעיתים קרובות כשכל ההיגיון.

היוצר הכל יכול

שֵכֶל האומן לעומת זאת הוא ילד.

הוא פועל בלא-מודע המתפרש על פני גלקסיות אינסופיות, ללא זמן או מרחב. לשכל האומן אין באמת כללים ואין לו מושג בקטגוריות כי שכל האומן רואה הכל בפעם הראשונה. רענן ותמים.

שכל האומן משוחרר ובוטח. הוא אוהב לנסות דברים חדשים, לפרק ולהרכיב מחדש מכונית עם מטוס, סוס עם ברבור, ויקינג ורובין הוד. הוא השכל שממציא דברים, שירים וסיפורים, תיאוריות ומכונות. זה השכל הסקרן שכל דבר מעניין אותו. הוא רוצה לדעת מה יש בתוך כל קופסה, למה השמש עולה כל בוקר במזרח, ומהי הדרך הטובה ביותר לטבול ביסקוויט בתה.

לשכל האומן אין נכון ולא נכון, אפשרי ובלתי אפשרי. מבחינתו יש מפלצות בארונות, השמש עולה בכל בוקר עם מרכבת סוסים דוהרים, ועקיצה מעכביש רדיואקטיבי נותנת כוחות על. לשֵכֶל אומן, המציאות היא רק אפשרות אחת מיני רבות.

שחקנים מקצועיים

כדי להבין את שכל האומן כל מה שצריך לעשות זה להסתכל על ילדים משחקים.

הם שקועים במשחק, כמו נמצאים בממד אחר. בוטחים בדמיון שלהם ומשתמשים בו בשליטה מלאה של מקצוענים. הם צריכים חרב? יש את כף העץ במטבח. הם צריכים להגיש עוגיות במשתה? מיד יכינו אותן מפלסטלינה. הם רוצים לעוף? אין בעיה, שתי ידיים קדימה וקולות של רוח מהפה והם עפים.

כשילדים משחקים, אין מקום לשכל ההיגיון. אף צנזור לא מכריז באמצע המשחק שלא באמת אפשר להילחם עם כף עץ, והעיגולים הירוקים האלה הם לא באמת עוגיות. לרוב לא נראה ילדים עוצרים באמצע משחק וחושבים "על מי אני עובד? זו לא באמת חרב". אם הם עוצרים זה כדי להביא את מגן היד מהמגירה של הסירים, או כדי לרכוב על הכרית של הספה אל ארץ אחרת.

אין כניסה להיגיון

ואתם יודעים למה אף צנזור לא עוצר את המשחק? כי הצנזור לא הוזמן לשחק.

זה לא כי הוא לא רצוי, או שאנחנו מחרימים אותו. פשוט שכל ההיגיון לא יודע לשחק. הוא לא יודע איך, וזה גם לא התפקיד שלו. הוא לא צריך לדעת לשחק, הוא צריך לדעת לשמור על חשבון הבנק שלנו מאוזן, לשים לב לשגיאות דקדוק בסיפור שאנחנו הולכים לפרסם, או להזהיר אותנו כשמולנו נעמד אריה.

אם נזמין את שכל ההיגיון לשחק הוא פשוט יהיה אומלל, אבוד לחלוטין ומבולבל. הוא כל הזמן ינסה לסדר ולארגן ולמצוא היגיון בכל דבר, אבל שוב ושוב לא יצליח. ובסופו של דבר יהרוס לשני הצדדים את הכיף.

זה לא פשוט להשאיר את שכל ההיגיון שלנו בצד. הוא הרי מנהל אותנו מהרגע שאנו מתעוררים עד הרגע שבו אנחנו נרדמים.

למדנו שהוא זה שמחליט. דעתו היא זו שחשובה. ראיית העולם שלו היא הנכונה. אם הוא חושב שזו טעות, אז זו טעות, אם הוא חושב שזה מסוכן, אז זה מסוכן. רובנו כלל לא מפקפקים בו, מאמינים לחלוטין במה שהוא קובע. רובנו לא זוכרים ששֵכֶל ההיגיון נוצר מהקולות המזהירים שהטמענו בתוכנו במהלך ילדותינו. הקולות שהקשבנו להם כדי שנוכל לקבל את אישור ההורים, החברים והמורים שלנו, וכך להיות בטוחים ומוגנים.

אבל כשאנחנו מבינים שכיוצרים עלינו להתחבר דווקא לקול הילד הסקרן, הפתוח והחופשי, נוכל במודע לשחרר את הצנזור למספר שעות ולעוף עם הילד שבתוכנו על כנפי המשחק והדמיון.

עכשיו משחקים

אז איך משחקים עם ילד האומן שלנו? איך עוזרים לו לצאת שוב החוצה?

קודם כל יוצרים סביבה בטוחה – אם האנשים שסביבכם עשויים להיות ביקורתיים כשיראו אתכם כותבים סתם כך באמצע היום או ידרשו לראות את מה שכתבתם/יצרתם, מצאו לכם מקום אחר או זמן אחר למשחק. זכרו, האומן שלנו הוא ילד והוא צריך להרגיש בטוח. ביקורת עשויה לגרום לו להתחבא ולחשוש לצאת החוצה ולשחק.

אחר-כך מגדירים זמן. חצי שעה, שעה, אולי אפילו כל אחר הצהריים. תיחום הזמן מאוד עוזר בהתחלה כשאנחנו עוד חוששים ולא בטוחים מה אנחנו עושים.

בשלב הבא אנחנו משחררים את שכל ההיגיון. אפשר פשוט לומר "היגיון אתה משוחרר בינתיים, תחזור בשבע." הוא אולי יאבק בהתחלה, חושש כהרגלו מהמצב החדש שנוצר, אבל לאחר מספר פעמים הוא יתרגל ואפילו ישמח לנמנם קצת על הספה.

עכשיו אנחנו בוחרים משחק. החליטו מה בא לכם לעשות היום. יש הרבה משחקי כתיבה אפשריים, אבל אולי היום דווקא בא לכם לצייר בצבעי מים, לבנות בלגו של הילדים, לרקוד למוזיקה שבטית, לאסוף פרחים ולייבש אותם. עשו מה שבא לכם. מה שכיף לכם.

ולא לשכוח לנשום, לשחרר ולזרום. תנו לדמיון שלכם חופש, והקשיבו למה שעולה. בהתחלה אולי תוכלו לשחק רק עשר דקות. או שהשעשוע הכי גדול שהילד שבכם יכול לחשוב עליו הוא לכתוב בעט ורוד נוצץ. זה בסדר, תנו לעצמכם זמן להתרגל. כבדו את עצמכם והתייחסו בחמלה. התחילו בקטן, לאט, לוקח זמן לקול האומן לשוב ולצאת החוצה. 

מהצללים לאור

הילדה האומנית שבתוכי חיה שנים רבות בצללים. היא תמיד אהבה לצייר, לקשקש, להמציא סיפורים, לרקוד, להשתטות. אבל שֵכֶל ההיגיון שלי, הצנזור הפנימי, היה כל-כך חזק, שכל יצירה נעשתה בגניבה. כל ריקוד היה בחדר סגור שאף אחד לא יראה. לקנות עטים צבעונים? רק אם יש להם תכלית אמיתית. להמציא סיפורים? זו פנטזיה של ילדות קטנות. נשים צעירות ומוצלחות לא ממציאות סיפורים.

שנים לא העזתי לדבר על הכתיבה שלי. ליצור משהו ולהראות למישהו אחר? זה היה הדבר המפחיד ביותר שיכולתי לחשוב עליו. סכנת מוות.

אבל חבילת טושים שקיבלתי מחברה טובה בשנה השנייה ללימודים, הייתה הסימן הראשון לקריאה של האומנית שבתוכי. אחר-כך הגיע ניעור קוסמי קטן אך תקיף וביחד עם 'דרך האמן' הם עזרו לי למצוא את הדרך חזרה אל הילדה הפנימית שלי.

היום, בזכות הילדה הפנימית הזו, בחתונות אני הכי אוהבת לרקוד. אני מעיזה לפרסם את הניסיונות היצירתיים שלי באינסטגרם. אני כותבת, אני גאה במה שאני כותבת, וכבר די הרבה אנשים סביבי יודעים מזה. אני הכי אוהבת להמציא סיפורים שטותיים, מוזרים ודרמטיים מעשר מילים. ושכל ההיגיון שלי, הצנזור האימתני שבתוכי, לומד לשחרר, לקחת פסק זמן, ולשבת בצד עם כוס תה ועוגיות ולהמתין לזמן שלו.

השותף הפנימי

קול האומן שלנו, הילד הפנימי, נמצא בכל יצירה שלנו. גם כשאנחנו ממציאים מתכון, גם כשאנחנו מפתחים תוכנה, גם כשאנחנו כותבים רומן עצוב ומפוכח על מלחמה. זה הצד שעושה את הניסויים, הוא זה שגורם לגיבורה שלנו להצמיח יום אחד כנפיים, ויום אחר-כך מחליט שאולי עדיף להטיל עליה קללה. הוא תמים, הוא לא מבין מה זה לפחד, הוא אוהב שדברים לא מתוכננים קורים, ולא מאמין בטעויות.

הוא תמיד ישמח להתחפש סתם כך באמצע היום ולהעמיד פנים שאנחנו כוכבי רוק, לכתוב סיפור מקללות, למצוא חיות בעננים, או לגלות את הסודות הכמוסים של היקום בחצר האחורית. הוא השותף הוותיק ביותר שלנו, ואם נשמור עליו, נקשיב לו ונשחק איתו, הוא יהיה שם לצידנו תמיד, ועד הסוף.

חפשו בעדינות את האומן שבכם, את קול הילד הפנימי. גשו אליו ברכות ובסקרנות, ושאלו אותו אם בא לו לשחק איתכם.