הצנזור – או קולו של המבקר הפנימי- חלק ב

אז כפי שגילינו בפוסט הקודם, המבקר הפנימי שלנו עושה הרבה רעש, ומשתיק את כל שאר הקולות שבתוכנו, בעיקר את השמחים והמאפשרים. הוא אומנם רק רוצה לשמור עלינו אבל הוא מקטין אותנו, תוקע אותנו במקום ולא נותן לנו לנסות שום דבר חדש.

אין כל סיבה להשאיר בתוכנו מישהו שצועק ויורד אלינו. בדיוק כמו שאם שיכור היה נכנס אלינו הביתה ולא היה מפסיק לצעוק ולנבל את פיו, לא היינו משאירים אותו עומד בסלון. היינו נעמדים מולו ומראים לו בתקיפות וברוגע את הדלת החוצה.

כך גם נראה באדיבות ובסבלנות לצנזור שלנו את הדלת החוצה.

גורילה של נייר

אז איך מוציאים אותו? פשוט נותנים לו להישפך אל הנייר.

בזמן שהוא צועק ויורד עלינו בפנים, אנחנו נוטלים את המחברת ומתחילים לכתוב כל מה שהוא אומר. כל מילה, כל משפט. גם אם יש לנו דמעות בעיניים והבטן שלנו מתהפכת. גם אם היד רועדת והעולם נעשה חשוך. אנחנו מחזיקים חזק בעט וכותבים אותו החוצה.

הכתיבה שמה לו גבולות.

בראש שלנו הצנזור יכול להיות גדול ומפחיד כמו גורילה. מכה אחת שלו מעיפה אותנו קילומטרים. במחברת הוא מקסימום 30 ס"מ אורך על 21 ס"מ רוחב, אם נרצה נוכל למעוך אותו עם הישבן שלנו.

כשהקול הזה יורד לדף, אנחנו רואים את המילים שהוא מטיח בנו. הן רק מילים, לא באמת הולכות להרוג אותנו. הן עדיין כואבות וצורבות, אבל אנחנו רואים אותן. ובסופו של דבר הן יגמרו לו.

למרות שיש לו את המרחבים האין סופיים של התת-מודע הקולקטיבי שלנו, על הנייר לכמות המילים יש גבול. כמה הוא יכול להגיד לי שאני לא מצליחה בכלום? חצי עמוד? עמוד? כמה דוגמאות לכישלונות הוא יכול לתת לי? חמש? עשר? עשרים? (בעצם אין לו כזה זיכרון טוב). מה זה עשרים לעומת מאות הצלחות (ללמוד ללכת, ללמוד לכתוב, לרכב על אופניים, לעשות בגרות, לטייל לבד, להיות פגיעה מול אהוב, להתפטר מעבודה שלא אהבתי…).

למחשבות שלנו אין ממדים, אין להן כובד פיזי, ולכן הן יכולות לבוא וללכת מתי וכמה שהן רק רוצות. לנוע בלולאה אין סופית שחוזרת על עצמה. אבל על הנייר הן מקבלות משקל פיזי. והן כבר לא כל-כך מהירות, וכמה פעמים הן יכולות לחזור על עצמן?

המשיכו לכתוב עד שתרגישו שהקול בחוץ.
נשמו עמוקות.
הפעולה הזו של כתיבת המבקר הפנימי שלנו החוצה דורשת אומץ. הכניסו את הפעולה הזו לרשימת ההצלחות.

שב פה רגע, בוא נדבר

אם אנחנו רוצים להמשיך ולגלות עוד קצת, זה הזמן לנהל שיחה עם הקול הזה. הוא הרי לכוד על הנייר. לא עוד גורילה רק מילים על נייר.

בואו נחקור אותו. עכשיו הכוח נמצא בצד שלנו. נשאל אותו בסקרנות ובלי צעקות ואיומים (הוא הרי מפוחד), מאיפה הוא בא? למי הוא שייך? מה הוא מנסה לעשות? איך מה שהוא עושה משרת אותנו? מה הוא היה ממליץ לנו לעשות? למה זו ההמלצה שלו? האם אולי נוכל לעשות כך או אחרת?

הקשיבו לתשובותיו, כבדו אותן. אנחנו לא חייבים לקבל אותן או לפעול לפיהן. אנחנו הרי כבר לא הילדים הקטנים שהיינו כשהכנסנו את הקול הזה לתוכנו. אם אתם מתקשים להיות החוקר הסקרן, גייסו לשירותכם את גברת מארפל או עטו על עצמכם את האנרגיה של איזה בלש חכם שיודע לפתור תעלומות בשקט ובנעימות.

המשיכו לשאול עוד ועוד כמו הייתם בני שנתיים. למה? למה? למה? המשיכו עד שתרגישו שפירקתם את הקול והוא סוף סוף נכנע והשתתק.

להמשיך

למבקר יש המון צדדים והמון תת-קולות. הוא יכול ללבוש את דמותו של כל אדם שהכרנו. וזה בסדר. זה בסדר אם זה ההורה שלנו, זה בסדר אם הוא האדם לו אנו נשואים. זה בסדר אם הוא אלוהים. הוא רק קול.

והוא ימשיך ויבוא אלינו בכל פעם שנרצה לנוע קדימה, בכל פעם שנרצה להתרחב ולצמוח. לפעמים הוא יפיל אותנו באגרוף אחד ומדויק לבטן וישאיר אותנו המומים וללא אוויר. נוק-אאוט מושלם. לפעמים נוכל לחמוק מהמכה, לתפוס אותו, להושיב אותו מולנו ולהכריח אותו לדבר.

ככל שאנחנו כותבים יותר, כך נוכל לזהות מהר יותר את הכיוון שממנו תגיע המכה. ככל שאנחנו כותבים יותר כך נוכל להתאושש מהר יותר מהצעקות. ככל שנכתוב יותר, יהיו יותר ויותר פעמים שבהן נוכל לצפות את ההשתלחות מראש ולעצור אותה.

אלה יהיו הפעמים שבהן כשיעלה לנו רעיון חדש ומלהיב, או כשחלום ישן יתרומם פתאום מהמתים, כבר נדע שהמבקר הבלתי נלאה שלנו יתעורר איתם. אבל הפעם לפני שהוא פותח את הפה הגדול שלו, נוכל לומר לו רגע, רגע, עצור. חכה. אני אכין לנו תה, אביא את המחברת ואז נוכל לשבת בנחת ולדבר.