לכולנו יש קולות בתוכנו.
הכוונה לקולות לא במובן המדאיג, אלא פשוט זרם של מחשבות שמלווה אותנו כמעט כל הזמן. רובנו לא נוטים לדבר על הקולות הפנימיים שלנו, בגלל הקונוטציות השליליות שקשרו להם, אבל הם קיימים בתוך כולנו.
אם אתם חושבים שלכם אין קולות פנימיים, פשוט שבו בשקט למספר שניות, עצמו עיניים ונסו לא לחשוב. המחשבות האלה שמיד באות הן קולות פנימיים.
ההיסטוריה של הקולות הפנימיים
כל קול פנימי שקיים בתוכנו היה פעם קול חיצוני.
אלה הקולות שבילדותינו עזרו לנו להבין את העולם אליו הגענו, הסבירו לנו אותו, ותיווכו לנו אותו. אלה היו קולות סמכותיים שידעו כבר דבר או שניים על החיים, בין אם זה היה קולו של אבינו, קולה של הגננת או קולה של אחותנו הגדולה מאיתנו בשנתיים.
ואנחנו, בתמימות ובפתיחות של ילדים, הקשבנו והאמנו. הם אמרו 'כחול', אנחנו אמרנו 'כחול', הם אמרו 'כלב', אנחנו אמרנו 'כלב', הם אמרו שאנחנו 'ילדים רעים', אנחנו אמרנו שאנחנו 'ילדים רעים'.
עם הזמן, וככל שהקולות האלה חזרו יותר ויותר, הם נטמעו בתוכנו. הם התחילו להרגיש לנו טבעיים, נכונים, והפכו להיות הקולות הפנימיים שלנו.
קול המבקר
קל לנו הרבה יותר להטמיע קולות שמבקרים אותנו ושנוזפים בנו, מאשר קולות תומכים. אולי כי הם נשמעים לנו חזקים ועוצמתיים יותר, כמעט צועקים עלינו. זה כנראה כי הם לרוב ריקים מכל תוכן, כמו כלב שנובח ולא נושך, בסגנון אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא.
הקולות החכמים, אלה שמעודדים אותנו ושתומכים בנו, לרוב שקטים יותר. עדינים ורכים. זה כי את האמת לא צריך לצעוק, היא יכולה להיאמר בשקט ותהדהד יותר מכל צעקה.
אחד מאותם קולות חזקים הוא קול המבקר, הצנזור, כפי שג'וליה קמרון קוראת לו. לעיתים הקול הזה יקבל את דמותו של הורה ביקורתי, של אח גדול שמנסה לבסס את כוחו, או של מורה שאי אפשר לרצות. אולי הקול הזה יראה כשייך למפלצת בדיונית או לדמות מרושעת שראינו בסרט.
שלא תעזו לזוז מהמקום
אומנם יש בתוכנו הרבה קולות, אבל קולו של המבקר הפנימי כל-כך חזק שאנחנו לא מצליחים לשמוע את הקולות האחרים. לא מצליחים לשמוע שום דבר מלבדו, וזו הופכת להיות בעיה.
למה? כי הצנזור מקטין אותנו.
הוא יורד עלינו, הוא משפיל אותנו, הוא מלגלג עלינו, הוא עוקץ אותנו, הוא שופט אותנו, הוא מזכיר לנו כל טעות שאי פעם עשינו (יש לו זיכרון מצוין לזה), הוא מצטט באוזנינו את כל התורות הפסימיות שאנחנו מכירים, מתבל אותן בציניות ובמרירות ועומד גבוה, בטוח ויודע-כל הרחק מעלינו.
לצנזור יש מטרה אחת בלבד והיא להשאיר אותנו בדיוק באותו המקום ובאותה הצורה שבה אנחנו נמצאים עכשיו.
הוא ייטע את רגליו בקרקע ויתייצב כמו חומה מול כל שינוי שאנחנו רוצים לעשות. הוא מוכן עם סיכה חדה לפוצץ כל חלום עוד לפני שהוא מספיק לעלות לשמיים. הוא יזרוק על רגלינו שלשלות עוד לפני שנעשה את הצעד הראשון. הוא יוריד לנו מכה חזקה ויציבה על הראש אם רק נחשוב על לרצות משהו אחר.
והוא יכול להמשיך בזה לנצח. לנצח!
יש לו תחמושת שהוא לקח מכל האנשים שאי פעם הכרנו, ומכל האנשים שהם אי פעם הכירו. הוא יכול לשאוב כוח מהמעיין הבלתי נדלה של ביקורת, שיפוט ורשעות אנושית שמגיע אלינו דרך ספרים, כתבות, טלוויזיה, וכל מדיה חברתית שקיימת.
אבל למה? למה?!
למה? כי הוא מפחד משינוי.
הוא מת מפחד. הוא משקשק עד אחרונת העצמות בגופו. הוא רועד כל-כך שהוא כל הזמן צריך לשים על עצמו עוד ועוד שכבות שישמרו עליו, ולתקוף כל דבר חדש שמגיע.
למה הוא מפחד? כי הוא לא יודע כלום.
הוא אבוד לחלוטין. לא מאמין, לא בוטח, לא אמיץ, מתקשה מאוד ללמוד דברים חדשים.
ואומנם כמו כל הקולות האחרים בתוכנו גם הוא רק דואג לנו, אבל אין לו מושג קלוש על העולם. הוא אולי נראה מאוד בוגר ויודע, אבל הוא ילד. הוא הרי נוצר כשהיינו ילדים. והוא הגיע מההורים, מהמורים ומהחברים שלנו, שגם אצלם הוא נוצר כשהוא ילדים.
לעמוד מול הצנזור
עכשיו מכיוון שהקולות הפנימיים שלנו נוצרו כשהיינו קטנים, הם ותיקים מאוד. מכיוון שהם נשמעים כמו הקולות של עצמנו, הם מושרשים היטב בתוכנו, ומכיוון שבבסיסם הם באים לשמור על הילד הקטן והפגיע שבתוכנו, מאוד קשה לא להאמין להם. הרי הם נשמעים בדיוק כמונו.
כשהם אומרים לנו שאנחנו טיפשים, חולמים בהקיץ, לא יכולים, נכשלים בכל מה שאנחנו עושים, לא מספיק טובים, מבזבזים את הזמן ואת הכסף שלנו וכו' אנחנו מאמינים להם. בדיוק כמו שהאמנו שהצבע של הבננה הוא צהוב, והחיה הזו היא חתול.
אז איך עומדים מול הצנזור הזה? איך יכולים למבקר הפנימי שבתוכנו? איך בכל זאת מצליחים לשנות דברים ולהגשים חלומות?
ובכן, הצעד הראשון כבר נעשה והוא זיהוי והכרה בקיומו של הקול הזה.
הצעד הבא הוא להוציא את הקול הזה החוצה- וזה בפוסט הבא
טארקבקים/פינגבאקים