את המשחק הזה גיליתי דרך הבלוג של אוסטין קליאון (Austin Kleon).

אוסטין הוא "כותב שמצייר", הוא התחיל עם 'שירה מושחרת' לאחר שחווה מחסום כתיבה ולא הצליח לכתוב. הוא הסתכל על ערמת העיתונים לידו וחשב, "לי אין מילים, ושם יש מיליונים מהן". אז הוא לקח עיתון ועם הטוש השחור איתו הוא מצייר, התחיל למחוק חלק מהמילים ולאחרות נתן פשוט לצוף.

הוא התייחס לזה כאל תרגיל שאולי יוליד סיפור או קומיקס או משהו אחר, עד שהראה אותו לאישתו והיא אמרה לו שזו בעצם שירה. שימוש דחוס ומתומצת בשפה.

אני זוכרת שהוקסמתי מהשירים. מהדיוק שבהם, מהחיבור המיוחד שנוצר בין מילים שבכלל נכתבו לתאר משהו אחר לגמרי. מהשחור שעוטף את השורות הלא סדירות, מכסה הרבה יותר מאשר הוא מגלה. מהיצירתיות והחדשנות שנוצרת מתוך מגבלות והגבלות.

חייב להיות פה טריק

אני מודה שלא לגמרי האמנתי שאפשר ליצור שירה על ידי השחרה של מילים בעיתון. חייב להיות פה טריק, משהו נוסף שהוא עושה כדי שתיווצר כזו שירה מדויקת. אולי הוא משתמש בכתבי עת ספרותיים, או בכתבות מיוחדת. לקח לי זמן עד שהחלטתי לנסות בעצמי, לא באמת מאמינה שאצליח ליצור משהו ראוי, אבל… הצלחתי! ועל הפעם הראשונה!

זה באמת נפלא, די פשוט וכיף כמו שזה נראה. ואני אוהבת דברים פשוטים שזורמים.

וכן, יש פה טריק, והוא לא לקרוא את הכתבה, אלא לסרוק את המשפטים ולתת למילים לקפוץ אלינו החוצה. אם אנחנו קוראים את הכתבה אנחנו בעצם נועלים את המילים אחת עם השנייה. מקבעים אותן ברצף מסוים שאחר כך קשה לפרק.

אז רק סרקו את המשפטים, ותנו למילים לבוא אליכם.

מה צריך

עיתון או כתב-עת
עט שחור
טוש שחור עבה

איך משחקים

1. לוקחים את העיתון
2. בוחרים חלק מכתבה
3. לא קוראים את הכתבה אלא סורקים אותה, כמו בסוג של תפזורת, ומחפשים מילים
4. מסמנים במלבן שחור מילים, ביטויים וחלקי משפטים שאנחנו אוהבים
5. משחקים עם המילים שסימנו ומחברים ביניהן עד שנוצר שיר קצר, לפעמים רק משפט
6. משחירים עם הטוש את המילים שלא השתמשנו בהן
7. אם רוצים שומרים את השיר. מצלמים אותו, גוזרים אותו, מדביקים אותו במחברת או שומרים בתיקייה.

השראה לפני

כדאי לקבל קצת השראה לפני שמתחילים, בעיקר כדי להרגיל את העין לקונספט, ואת המוח לסגנון כתיבה מעט שונה.

השירה המושחרת של אוסטין קליאון – https://newspaperblackout.com/ או באתר שלו https://austinkleon.com/

והנה מספר דוגמאות שלי