ריקון מוח או דפי בוקר וחיבור לעצמנו

אני כבר עושה את זה 17 שנים. 17 שנים!

זה הדבר היחידי שהצליח לשרוד אצלי את כל השינויים בחיים.

ההרגל היחידי שנשאר קבוע ויציב בחיי. אולי כמו עוגן שמוטל בכל בוקר ומשאיר אותי נוכחת, שפויה ובריאה בתוך הדבר הזה שנקרא החיים שלי.

בעצם לא 'אולי כמו עוגן', אלא תכלס עוגן.

עוגן פשוט, עשוי מחברת שורות ועט כדורי כחול. אך חזק ואדיר כמו העצים העתיקים האלה שצריך עשרה אנשים כדי להקיף, וששורדים כל מזג אוויר, אסון טבע ופגיעות של אנשים.

הדבר הזה שאני עושה נקרא 'דפי בוקר',

והוא אחד הכלים הטובים ביותר שאני מכירה כדי להכניס את הכתיבה לחיים שלנו, ובלי כל ספק הכלי הטוב ביותר להתבוננות פנימית, ללידת תובנות, ולריקון הרעל, העובש, וחמש טון הפסולת הכואבת והנוראית שמזהמת לנו את המוח ואת החיים.

דפי בוקר ההתחלה

הגרסה הראשונה של דפי בוקר התחילה עם דורתיאה בראנד בספר "Becoming a Writer". ג'וליה קמרון השתמשה בהם, נתנה להם את שמם, וחשפה אותם לעולם כחלק מ"דרך האמן".

בראנד משתמשת בהם ככלי לרתום את הלא-מודע (שהוא החלק היוצר) ולְאַמֵן את עצמנו בלשבת ולכתוב. זמן הדמדומים בין שינה לערות אמור לעזור לנו לגשת בקלות גדולה יותר ללא-מודע, ולמוסס בקלות רבה יותר את המודע ואת התנגדויותיו.

קמרון  קוראת להם גם "ניקוז מוח" כי לזה הם משמשים. להוציא החוצה את הרעש שעומד ביננו ובין היצירה שלנו. כל הדאגות, המחשבות, ההתלבטויות, הסיפורים והרשימות שמנדנדים לנו, שלא מפסיקים עד שניתן להם תשומת לב, ומפריעים לנו ליצור.

דפי בוקר הם הכלי הכי חשוב בתהליך השיקום היצירתי שהיא יצרה וכדבריה "דפי בוקר אינם עניין למשא ומתן". אסור לוותר עליהם. אסור לדלג עליהם. אסור לדחות אותם.

פשוטים וחשובים

הם כל-כך חשובים ובו זמנית כל-כך פשוטים.

סה"כ קמים בבוקר וכותבים שלושה עמודים בכתב-יד. שלושה עמודים של זרם התודעה. מה שעולה במוח יורד לדף. בלי לחשוב, בלי לנסח, בלי למחוק.  זו לא פרוזה, זו לא שירה, זה אפילו לא "יומני היקר…", זה כאמור ניקוז מוח. דומה מאוד בפעולתו לניקוז מעיים.

סיימנו לכתוב שלושה עמודים? אפשר לסגור את המחברת, להניח את העט ולהתחיל את היום.

אם זה כל-כך פשוט אז מה התועלת?

ה'תועלת' או יותר נכון החשיבות של הדפים היא עצומה.

קודם כל דפי בוקר מלמדים אותנו להופיע על הדף יום אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום. לא משנה מצב הרוח שלנו, מצב הבריאות שלנו, מצב השינה שלנו, מצב המזווה שלנו, מצב ערמת הכלים המלוכלכת בכיור שלנו.

שנית, דפי בוקר הם המקום שבו היד מתרגלת תנועה על הדף עם זרם התודעה. פעולה הכרחית למי שרוצה לכתוב.

שלישית, מכיוון שזהו זרם תודעה ולא ניסיון לכתוב משהו ברור, מסודר ומקצועי, הצנזור המרושע שלנו, שמאז ומעולם לא האמין בנו וחושב שאנחנו חסרי כישרון, טיפשים ושעדיף שפשוט נשתוק, נעמוד בצד ונבזבז כמה שפחות חמצן, לא באמת יכול לבקר אותנו. בדפי בוקר אנחנו לא אמורים להראות שום כישרון, חוכמה או תועלת, ולכן אין לו באמת מה לומר.

רביעית, כשהצנזור עומד בצד ושותק, באים ועולים קולות אחרים שקיימים בנו. הקולות השקטים והעדינים יותר שלרוב הושתקו על ידי קולו הרועם והצדקני של הצנזור. ג'וליה קמרון קוראת להם קולות האמן שלנו. קולות הילד הפנימי הסקרן, המתלהב, החוקר, הרגיש שבתוכנו. הקול שרק מחכה שנשתיק את הצנזור, שלא מבין כלום מהחיים שלו, וניתן לו, לקול האמיתי שלנו, לצאת החוצה.

חמישית, אבל לא אחרונה, בדפי בוקר אנחנו יוצרים קשר עם עצמנו. עם החוכמה הפנימית העמוקה, עם הלא-מודע הקולקטיבי, עם הניצוץ האלוהי, או איך שתבחרו לקרוא לזה. אי אפשר לכתוב כל-כך הרבה, אי אפשר לחזור שוב ושוב ולהיות במרחב פתוח ומאפשר מבלי להתחבר חזרה אל עצמנו. אל הכוח הפנימי שהוא מי שאנחנו באמת.

נשמע נהדר, לא? אז למה לא כולם עושים את זה?

זהירות, התנגדות!

למה לא כולם כותבים דפי בוקר? למה אתם לא עזבתם הכל כבר עכשיו והלכתם לקנות מחברת או למצוא אחת מתאימה בין כל המחברות שיש לכם בארון?

נתחיל מהקטע הקל. מהתירוץ הבנאלי. דפי בוקר חייבים להיכתב בבוקר. זאת אומרת לקום חצי שעה מוקדם יותר ולהתיישב לכתוב. ולמי, לכל הרוחות, יש כוח, זמן או חשק לעשות את זה? נכון?

לא נכון.

תראו, בואו נודה באמת, אם יש משהו שהוא מספיק חשוב לנו, אנחנו נקום בשבילו גם שעה מוקדם יותר, ונעשה אותו גם אם אנחנו לא רוצים. לחופשה בקאריביים נקום גם בשתיים לפנות בוקר, לעבודה שמשלמת לנו את המשכנתא ושמה אוכל בצלחת של הילדים שלנו נלך גם אם היא שואבת כל טיפת חיות מתוכנו. למען מטרה נעלה נלך גם ארבעים שנה במדבר.

אז יאללה, שחררו את התירוץ הזה, הוא לא רלוונטי. נכון, להתחיל לכתוב דפי בוקר עשוי להיות אתגר, אולי אפילו אתגר מטורף, אבל זה לא בלתי אפשרי, ובכלל איפה חוש ההרפתקנות שלכם? המרדנות? האהבה כלפי עצמכם?

יפה, סיכמנו. אין לי זמן/ כוח/ חשק לא רלוונטי, שמנו את זה בצד. עכשיו בואו נדבר על הסיבה האמיתית שלא כולם כותבים דפי בוקר.

מה אנחנו הולכים לגלות בתוך הראש שלנו

הסיבה לכך שלא כולם כותבים דפי בוקר, היא כי זה מפחיד.

כי להתחבר לכוח הפנימי שלנו זה מפחיד. מה עושים עם כל-כך הרבה עוצמה?

כי השקט שנוצר כשהצנזור סוף סוף שותק, יכול להוביל לחוסר אוריינטציה מוחלט, ואנחנו כבר לא יודעים מי אנחנו באמת.

כי מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על החיים שלנו? מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על אנשים שאנחנו אוהבים? מה אם נגלה דברים איומים ונוראיים על עצמנו?

אז אני ארגיע אתכם. כל הדברים האלה הולכים לקרות לנו כשאנחנו כותבים דפי בוקר. אולי לא ישר בימים הראשונים, אולי זה ייקח שבוע, עשרה ימים. אבל זה יגיע.

אנחנו הולכים לגלות בתוכנו עוצמות וחולשות, ולא לדעת מי אנחנו בכלל, ובו זמנית לדעת מי אנחנו בדיוק עד אחרונת המולקולות בדנ"א שלנו, ואנחנו כמובן הולכים להעלות את הבוץ הלח, הרקוב, עם התולעים, השורשים המתים והזרעים שעדיין לא נבטו בתוכנו, ולהוציא לשמש. ואז לחזור פנימה ולחפור עמוק יותר אל האפלה. היכן ששוכנים הצללים, המפלצות, רוחות הרפאים והפצעים שלא מפסיקים לדמם.

זו האמת. ואם אתם מתנגדים לדפי הבוקר ולא רוצים לעשות אותם כי זה מפחיד, אתם צודקים.

אז למה בכל זאת לכתוב דפי בוקר?

כי מלבד הסיבות שכתבתי למעלה, דפי בוקר משחררים ומקלים עלינו את העומס של החיים. וזו לא רק הקלה נפשית, אתם הולכים להרגיש הקלה פיזית בגוף. אחרי הכתיבה אתם הולכים להרגיש הקלה בכל מקום שבו אתם מחזיקים את המתח, הדאגות והדברים שאתם לא יכולים לומר. אם זה במוח, אם זה בבטן, אם זה מאחורי הריאה הימנית, בפינה התחתונה.

אז אם אתם מרגישים איזו התרגשות קטנה בפנים, איזה פעפוע של עניין בבטן או בלב, וזה לא גזים מהפלאפל של אתמול, השאלות הבאות שלכם יהיו:

איך עושים דפי בוקר?

1. קמים בבוקר
2. לוקחים את המחברת
3. כותבים

ואז חוזרים על הפעולות ביום שלמחרת, וביום שלמחרת, וביום שלמחרת.

כמה כותבים?

דורתיאה בראנד אמרה לכתוב עד שזה מפסיק להיות קל וכל יום למתוח את הגבול עוד ועוד.

ג'וליה קמרון קבעה שלושה עמודים של A4, וכך גם אני כותבת. זה מוריד את הלחץ ואת הבדיקה העצמית. נותן גבולות ברורים שמספקים שקט ומאפשרים התמדה.

על מה כותבים?

על כל מה שיש לכם במוח, בלב ובבטן ורוצה לצאת.

לא משנה מה, אתם יכולים לכתוב אותו.

תלונות על הבוסית / בן הזוג / הורים /ילדים / חברים / פוליטיקאים / מס הכנסה…

רשימת כל מה שאתם צריכים לעשות היום, מתי וכמה זמן ואיך תספיקו הכל

בעיות שיש לכם, ושמדאיגות אתכם, וכל מה שקראתם עליהן באינטרנט, ומה יעצו לכם לעשות, וכמה רע, וחסרי אונים וקטנים הרגשתם, ולמה הרגשתם חסרי אונים וקטנים, ומה זה אומר עליכם, ואם ההורים שלכם היו מגדלים אתכם אחרת אז בטח…

ההרצאה / המופע / הסרט שראיתם אתמול ואיך היה, ומי היה, ומה הבנתם, ואיך הרגשתם, ולמה בחיים לא תלכו שוב

הדייט הגרוע, הסקס המעולה, האוכל הנפלא, השיחה המעליבה, העייפות, כאבי הראש, הקניות, הבחירות, האהבה, הניקיונות, הזיכרון מגיל ארבע שצץ פתאום, הדיאטה, הנסיעה לחתונה, הטיול בצפון, הכאב המציק בכתף, לעזוב או להישאר…

אין שום דבר שעולה לכם בראש ולא יכול לרדת אל דפי הבוקר. שום דבר! דפי הבוקר מקבלים הכל לתוכם, כמו אוקיינוס רחב שלעולם לא יתמלא, ונשאר פתוח לכל היריקות, הדמעות והזיעה שתשפכו לתוכו.

איך כותבים?

מחברת ועט, אפשר גם דפדפת או בלוק כתיבה. אני מוצאת שמחברת ספירלה, הכי פשוטה וזולה, עושה את העבודה מעולה.

כותבים ביד, לא במחשב.

כותבים ברצף.

כותבים מה שיוצא.

לא מתעכבים על טעויות כתיב, סימני פיסוק, כתב ברור, סדר, רצף והגיון, נושא, נשוא, מושא וכו'

לא מנסים להוציא תובנות והבנות, לא מתאמצים בכלל.

ואם אין על מה לכתוב, כותבים "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…." עד שיש שלושה עמודים מלאים.

האם אפשר לתת למישהו לקרוא את דפי הבוקר?

לא!

בשום פנים ואופן לא!

לא! חד משמעי, ברור, מוחלט וסופי.

אפילו אנחנו לא צריכים לקרוא את דפי הבוקר שלנו.

דפי הבוקר הם ריקון מוח, הם תהליך שבו אנחנו מתאמנים בחזרה לעצמנו. הוא שלנו ושלנו בלבד, ואף אחד, פשוט אף אחד, לא צריך לקרוא את זה. זה הכלל הראשון של הכתיבה.

מתחילים?

אם תאפשרו להם, דפי הבוקר עשויים ויכולים לשנות חיים ולהפוך אותם לטובים ולמחוברים יותר.

אני ממליצה בחום לצאת להרפתקה הזו. לתת לחששות להיות, ובו זמנית לגייס אומץ, תמימות, ומשחקיות ופשוט לצאת לדרך.

לכו תמצאו את המחברת המתאימה, הצמידו לה עט ומחר בבוקר התחילו לכתוב דפי בוקר.