עצם הכתיבה: לשחרר את הכותב הפנימי – נטלי גולדברג

אני קוראת את עצם הכתיבה ונרגעת,

כמו לשבת עם חברה טובה וחכמה על תה, במרפסת האחורית הצופה על נוף ערפילי, ולדבר על החיים בחמלה ובהבנה של אנשים עתיקים.

אני קוראת את נטלי גולדברג ואני יכולה לנשום עמוק ולשחרר.

להמשיך, היא אומרת לי, להמשיך, לכתוב, להמשיך, לכתוב, להמשיך, לכתוב, זה הכל.

אין אמת אחת, אין דרך אחת.

לכל יום יש את הכתיבה שלו, את השעות שלו, את הסיפור שלו, את הכאב שלו, את רק צריכה להמשיך לכתוב.

נטלי גולדברג היא סופרת, משוררת, ציירת, מורה לכתיבה ותלמידת זן. היא כתבה מעל 15 ספרים, כולל את "עצם הכתיבה" (Writing Down the Bones) שתורגם ל- 14 שפות ומכר מעל מיליון עותקים.

כתיבה כאימון של החיים

גולדברג אמרה בריאיון שהיא כתבה את "עצם הכתיבה" בתקופה שבה הכתיבה נחשבה למשהו אחר, שונה, כמעט משהו מממד אחר, בטח לא משהו ארצי. משהו שנופל ורק על אנשים מסוימים. אך היא הבינה שכתיבה היא משהו שעושים ולא משהו שנופל עלינו. כתיבה היא אימון, תרגולת, כמו שמתאמנים בפסנתר, בריקוד או בניתוח לב פתוח. זו פרקטיקה.

בניגוד לקורסים ולסדנאות שאומרים לנו שנדע לכתוב רק אחרי שנקרא את הספר הזה והזה, אחרי שנעבור על כך וכך תיאוריות, ואחרי שנלמד את עבודותיהם של אי אילו סופרים, גולדברג אומרת לא. כתיבה לומדים בכתיבה, תוך כדי כתיבה. כמו שלומדים לשחק כדורגל מאימון ומשחק ולא מספרים ומצפיה במשחקים.

ומה שזה בעצם אומר זה לכתוב.
לכתוב כל יום.
להגיע כל פעם מחדש, לקחת את העט והמחברת ולכתוב.
לכתוב את עצמנו.
למלא מחברות במחשבות, ברגשות, בדברים שקורים לנו, בחיים שלנו.

להבין את חיינו דרך הכתיבה

מבחינתה של גולדברג אנחנו מתרגלים כתיבה כדי "להבין את חיינו ולשמור על שפיות". דרך התרגולת הקבועה אנחנו לומדים בעצם לבטוח בגוף ובנפש שלנו, אנחנו מפתחים סבלנות, מרככים תוקפנות, לומדים לכתוב גם כשאין לנו חשק, רצון או השראה ומאמנים את המוח שלנו להתנתק או להתעלם מההתנגדויות שעולות.

דרך התרגולת אנחנו לומדים איך לכתוב גם כשאנחנו לא מחזיקים עט ביד. איך להתהלך בעולם כמו חיית טרף, כשכל דבר יכול להפוך להיות נושא הכתיבה הבא שלנו. איך לקלוט דברים, איך לעכל אותם, לסנן אותם, ותמיד לשמור על ערמת הדשן שלנו ריחנית וטרייה כדי שנוכל להמשיך להצמיח סיפורים רעננים.

לתת לכתיבה להיות מה שהיא

כשגולדברג מתרגלת כתיבה היא לא כותבת בשביל אף מורה בבית הספר, גם לא בשביל הוצאת ספרים או אפילו בשביל הקוראים שלה. כשהיא מתרגלת כתיבה היא כותבת אך ורק בשביל עצמה, וזה אומר ללא מגבלות, ללא גבולות, ללא שוליים, ללא צנזורה.

היא דובקת במחשבות הראשוניות שעולות בה, גם אם הן מפחידות (אני לא יכולה יותר לסבול את בעלי), כואבות (אני רוצה לחתוך את ידיי) ומטורפות (מישהו ישב על קצה המיטה שלי הבוקר) וכותבת אותן.

היא נותנת לכתיבה להיות מה שהיא רוצה היום, אם זה להיות ספציפית ומדויקת או לאבד שליטה על "גלי הרגש". אם זה להסתגר בחדר ולכתוב מתוך הפרטיות והאינטימיות שלך עם עצמך או לצאת לבית-קפה ולכתוב עם ריחות הקפה, החביתה והמאפים, עם רעש הכלים, מוזיקת הרקע, הפנסיונרים, האימהות הטריות, ומפגש נהגי המוניות החודשי.

לכתוב מתוך העצמות

גולדברג מעודדת אותנו ומזכירה שאין נכון ולא נכון כשמתרגלים. אין טעויות.

מה שיש זה מספר כללים שיעזרו לנו, כמו לתת ליד להמשיך לנוע, לא למחוק, לא לדאוג לגבי איות, פיסוק ושאר עריכות. כמו לאבד שליטה, לא לחשוב, לא להיות הגיוניים, וללכת על כל הקופה.

היא מבקשת שנכתוב מתוך העצמות של גופנו, שנכתוב את האמת שלנו, את החיים שלנו, את היום-יום הפשוט, האותנטי והמרתק. היא יודעת שזה לא כל-כך פשוט לכן היא מציעה טכניקות ושיטות שונות, תרגילים, נושאי כתיבה, הבחנות, הסברים וסיפורים שיעזרו לנו, יעודדו אותנו ויגרמו לנו לפסיק לפחד מהראש שלנו.

בסופו של דבר היא יודעת שנגיע "למה שאנחנו צריכים להגיד, ולאופן שבו אנחנו צריכים לומר זאת."

'עצם הכתיבה' הוא ספר קטן וצנוע בהתאם לרוח הזן.
פרקים קצרים, עצות מעשיות, הערות בהירות, כתובים בכנות ובאהבה לכתיבה ולאנשים המתרגלים אותה.

אפשר לקרוא את הספר ברצף.
אני הכי אוהבת לקורא בו רק פרק אחד בכל פעם.
לקבל מנה אחת ומדויקת של עידוד והשראה,
של חיוך ותמיכה מידידה מנוסה ואוהבת,
ולאחריה לקחת את המחברת, לאחוז בעט, ולכתוב.
לכתוב.
לכתוב.