חנוכה הוא אחד החגים האהובים עליי. אולי נכון יותר לומר שהדלקת חנוכיה היא אחת הדרכים הכי מהנות ומשמעותיות בשבילי לחגוג חג כלשהו. חנוכה הוא חג של אור. הוא חג שמסמל ביהדות את ניצחון המעט על ההרבה, הקטנים על הגדולים, המדוכאים על העריצים. כמו חגים נוספים בדתות השונות, חנוכה...

מילים הן אבני הבניה שלנו ככותבים. הן אלה שמרכיבות את הסיפור. הן בוראות את העולם ומקימות אותו לחיים. זו יכולה להיות בניה שטחית ורדודה, סטנדרטית, בניה של קבלן. וזו יכולה להיות בניה עם יסודות עמוקים ורחבים, עם פרטים וקישוטים. בניה של אומן. מילים הרי אינן באות נקיות...

החיים שלנו מורכבים מאלפי סיפורים קטנים. חלק מהסיפורים האלה בכלל לא שלנו. רובם סופרו לנו על ידי ההורים שלנו, הגננות בגן, תוכניות הטלוויזיה, הספרים. עם חלקם הגענו לפה, וחלק גם יצרנו בעצמנו. הסיפורים האלה תפקידם לעזור לנו להבין את העולם, לדעת מי אנחנו, מה תפקידנו כאן...

לא פעם אני שואלת את עצמי האם הקול הזה שבו אני משתמשת בכתיבה הוא באמת הקול שלי? האם זה לא הקול של ג'וליה קמרון שנדבק בי, כי בדיוק קראתי בספר שלה? או אולי זה הקול יודע הכל של רוני דניאל שהופך כל מצב לדרמטי במיוחד? או אולי הקול השקול, הכמעט אדיש, של חברה טובה שכל הזמן...

טוב, זה לא ממש מדויק, הכתיבה לא עלולה לשנות אותנו.   הכתיבה הולכת לשנות אותנו. הרי אין דבר שאנחנו עושים לאורך זמן ולא משפיע עלינו. אם אנחנו יושבים כל יום תשע שעות מול המחשב בעבודה זה משפיע עלינו. זה משפיע על הצוואר שלנו, ועל העיניים, ועל הגב, ועל הישבן, ועל כפות...

כתיבה היא פעולה פיזית. ככזו היא משאירה אחריה עקבות, שלא לומר הוכחות מוצקות וברורות. דפי הבוקר שאנחנו כותבים עם כל הכעס והספקות עשויים להיקרא על ידי בן הזוג שלנו. מחברת הכתיבה על כל סיפורי הזעם מהילדות עשויה להיפתח על ידי ההורים שלנו. והשירים הארוטיים שאנחנו כותבים...

יש לי שיחה מתמשכת עם חברה בנוגע להבנה של אנשים אחרים את מה שאנחנו אומרים. היא אומרת שהיא מדברת את מה שיש לה לומר, ושהאחר אמור להבין. אני חושבת שזו אחריות שלנו לעזור לאחרים להבין אותנו. אם אנחנו רוצים כמובן. איך שאנחנו רוצים בעיקרון אנחנו יכולים לדבר ולכתוב איך שאנחנו...

אני בלב המדבר. מסביבי שום דבר למרחקים. שמש לוהטת בתוך שמיים שחונים. שלדי עצים, סלעים מתפוררים, גבעות יבשות, וחול. חול חיוור, צרוב ומת, ששורט את העור.   לקח לי שלושה שבועות להגיע לכאן. לא מרצון, פרויקט ענקי בעבודה משך אותי אחריו פנימה. היה לי מושג אל תוך מה אני נכנסת,...

המילים שלנו חשובות. אני לא בטוחה שאנחנו מבינים עד כמה מילים הן בסיסיות, עוצמתיות וקריטיות בחיים שלנו. אני קצת אובססיבית בעניין הזה, ולא רק כשאני כותבת, אלא גם כשאני מדברת או סתם חושבת. אם כי במחשבות לא תמיד קל לשים לב למילים. מחשבות הן מטבען מהירות וחמקמקות, באות...

לכולנו יש סיפורים בתוכנו. החיים שלנו הם רצף של מיליוני סיפורים קצרים. דרמות יומיות, קומדיות מצבים, טרגדיות קטנות. סיפורים זה מה שאנחנו מספרים כששואלים אותנו איך היה היום שלנו. קמתי היום עצובה. אני אפילו לא יודעת למה. לא יכולתי פשוט להתיישב לשולחן ולהתחיל לעבוד. בסוף...

ליוצרים יש אישיות כפולה. זה מה שדורתיאה בראנד קובעת ב-"Becoming a Writer". אבל לא במובן המדאיג והפתולוגי. אלא שני חלקים עיקריים באישיות. שני קולות הכרחיים וטבעיים, שאם יודעים לעבוד איתם בצורה נכונה, שאם שומרים על איזון ביניהם, עוזרים לנו לחיות חיי שפע יצירתיים. ב"דרך...

אז כפי שגילינו בפוסט הקודם, המבקר הפנימי שלנו עושה הרבה רעש, ומשתיק את כל שאר הקולות שבתוכנו, בעיקר את השמחים והמאפשרים. הוא אומנם רק רוצה לשמור עלינו אבל הוא מקטין אותנו, תוקע אותנו במקום ולא נותן לנו לנסות שום דבר חדש. אין כל סיבה להשאיר בתוכנו מישהו שצועק ויורד...

לכולנו יש קולות בתוכנו. הכוונה לקולות לא במובן המדאיג, אלא פשוט זרם של מחשבות שמלווה אותנו כמעט כל הזמן. רובנו לא נוטים לדבר על הקולות הפנימיים שלנו, בגלל הקונוטציות השליליות שקשרו להם, אבל הם קיימים בתוך כולנו. אם אתם חושבים שלכם אין קולות פנימיים, פשוט שבו בשקט...

כמו כל דבר בחיים זה תלוי. מכיוון שהמטרה שלנו היא כתיבה, הייתי אומרת תכתבו איך שהכי נוח לכם, העיקר שתכתבו. אבל מכיוון שכתיבה ביד וכתיבה במחשב הן פעולות שונות, שמערבות פעולות שכליות, רגשיות ומוטוריות אחרות, כן כדאי לבחור את הכלים הנכונים ביותר עבורנו. אני לרוב כותבת...

אני כבר עושה את זה 17 שנים. 17 שנים! זה הדבר היחידי שהצליח לשרוד אצלי את כל השינויים בחיים. ההרגל היחידי שנשאר קבוע ויציב בחיי. אולי כמו עוגן שמוטל בכל בוקר ומשאיר אותי נוכחת, שפויה ובריאה בתוך הדבר הזה שנקרא החיים שלי. 10 שנים של דפי בוקר בעצם לא 'אולי כמו עוגן', אלא...

ובכן, לא. או כן. תלוי. יש כתיבה שהיא לעצמנו, ויש כתיבה שהיא לאחרים. זו אותה הפעולה בסופו של דבר אך המטרה שלה שונה. שתי הכתיבות נובעות מאותו המקום. בשתיהן אנחנו מניחים מילים על נייר ומנסים להעביר מחשבות ערטילאיות, לעיתים מבולגנות, אל תוך משפטים ברורים וליצור בחומר משהו...

זו שאלה מעניינת, והתשובה תלויה בנקודת המבט שלנו. בתקופה שבה התלבטתי מה לעשות עם הכתיבה שלי, חיפשתי תשובה חד משמעתית לכאן או לכאן. מישהו מבין ומנוסה שיגיד לי כן, אפשר ללמוד לכתוב ולכן גם את יכולה. צאי לדרך בירכתנו נתונה לך. או דווקא מישהו סמכותי שיאמר לי לא! אי אפשר...

יש איזה קטע מוזר כזה עם כתיבה. מצד אחד היא זמינה כמעט לכולם, מצד שני יש תחושה שזו סוג של התיימרות לכתוב פרוזה או שירה. שאנחנו זקוקים לכישרון בלתי רגיל כדי להיות רשאים לכתוב את הסיפורים שלנו, אולי כי לכאורה כולם יכולים לכתוב. ולכן יש איזו אזהרה שמרחפת בתרבות שלנו שרק...

בהתחלה, בגיל 16 בערך, כשהחלטתי להיות סופרת, לא באמת הייתי צריכה סיבה. היה לי סיפור בראש, עם עלילה מעניינת ודמויות שאהבתי, תם נעורים ואהבת סיפורים, אז כתבתי. אחר כך הייתי צריכה להתחיל לחשוב ברצינות על החיים, וחיים של כתיבה לא נראו לי רציניים. לא, באמת, מה הקטע עם...

כן, פה לומדים לכתוב רומן, בסופו של דבר. ולא, פה לא רק לומדים לכתוב רומן. פה לומדים להיות כותבים. להיות אנשים שמשתמשים בכתיבה במיומנות ככלי לביטוי, לניקוי, לשחרור, לצמיחה וללמידה. וזה בין אם אנחנו רוצים לכתוב רומן, שירה, פוסטים לבלוג, או רק ללמוד להכיר את עצמנו טוב...

זו נקודת ציון. סימון על השביל. איקס שמסמן שפה מתחיל משהו חדש. כבר שנים שאני חושבת ומתכננת את הרגע הזה והנה הגיע הזמן. יש שיר של לאה נאור שאני אוהבת, מתאים לרגעים כאלה, הוא מתחיל כך (עם שינוי ללשון נקבה): אם את יוצאת לדרך העולה אל ההרים, היזהרי שלא תיקחי איתך דברים...