רומנים מתחילים, לא על הדף, אלא במדיטציה ובחלימה בהקיץ, במחשבות ולא בכתיבה – ג'ויס קרול אוטס
לפני מספר ימים קלטתי שהפסקתי לחלום בהקיץ.
שכבר הרבה מאוד זמן, אולי כבר חודשים, שלא העברתי שעה, אפילו לא חצי שעה בחלימה בהקיץ.
בחודשים האלה הייתי עסוקה מאוד בלהיות נוכחת במציאות. הייתי עסוקה מאוד בעבודה, ובלהכין את האינסטגרם, ובלתכנן את הבלוג, ובהתפתחות הרוחנית שלי, שפשוט הפסקתי לחלום.
בגלל זה גם הפסקתי לכתוב. הכתיבה נעשתה לי קשה מדי, מקרטעת. לא נהניתי ממנה. זה כבר קרה לי בעבר שהנחתי את הכתיבה בצד למספר חודשים ואז חזרתי אליה, אבל הפעם הבנתי שמשהו קרה לי.
זה מה שקורה לי, הפסקתי לחלום בהקיץ.
לכתוב בראש
בשביל אנשים שכותבים, חלימה בהקיץ היא חלק קריטי בכתיבה.
כל הסיפורים שכתבתי התחילו מחלומות ומפנטזיות בראשי.
הייתי מבלה שעות כל שבוע בחלימה ובדמיון. כל רגע שבו המוח שלי היה יכול להשתחרר מ'המציאות' הוא היה ממהר להיכנס אל העולם של הסיפור שכתבתי.
גם דורתיאה בראנד בספרה Becoming a Writer מסכימה שהזמן לעצמנו הוא קריטי, זה הזמן שבו נוצרים הסיפורים. הרי רובנו התחלנו להמציא סיפורים בילדות שלנו, הרבה לפני שבכלל ידענו לכתוב ולו את המילים הפשוטות ביותר.
בזמן החלימה אני מכינה את הסיפור, מדמיינת אותו וכותבת אותו בראש. אני יכולה לדמיין את אותה סצנה עשרות פעמים מבלי להתעייף. לשנות שוב ושוב מיקומים, זמנים, דמויות, אווירה, מזג אוויר ודיאלוגים ללא כל מאמץ. לנוע מההתחלה לסוף, ומהסוף לאמצע ושוב להתחלה בשניות. לצייר בכל הצבעים על קנבס ענקי ללא גבולות. לרקום בחוטי קסם עולם שלם, עשיר ומלא רבדים.
הדברים שאנחנו יכולים לעשות בדמיון לא יכולים להתרחש על הנייר. הכתיבה איטית מדי. הדמיון הרבה יותר מהיר.
גוף דומם ראש משתולל
אחת הדרכים שאני הכי אוהבת לחלום בהקיץ היא בנסיעות.
שנים נסעתי בתחבורה ציבורית וזה היה זמן נפלא לחלום. עם מוזיקה או בלעדיה, עם עשרות אנשים סביבי או רק אני, בטלטולים ובעצירות. הייתי פשוט נכנסת לעצמי, העולם 'האמיתי' היה נעלם ועולם חדש היה נפרש לפני.
גם אהבתי לשבת בהרצאות משעממות, לכודה בגופי במקום, אבל בראש אני בעולם אחר לחלוטין.
זה מה שחלימה בהקיץ צריכה, גוף דומם או פועל על אוטומט, וסוג של התבודדות. התנתקות מהסביבה. ואם אי אפשר להיות לבד פיזית אז לפחות ליצור התנתקות שכלית וחושית.
זמן מקלחת מצוין לחלימה בהקיץ. תליית כביסה גם. גם ניקיון הבית. נסיעות ארוכות הן מעולות וגם שכיבה על הגב בגינה, אבל הרחק מאנשים, כדי שלא יחשבו שאנחנו מתבטלים.
חיונית כמו אוויר ומים
זה לא פשוט לחלום בהקיץ, בטח לא כאדם 'בוגר' ובטח לא בחברה הפעלתנית והעסוקה שלנו. אבל אני מבינה שזה קריטי. שחלימה בהקיץ חיונית לי כמו אוויר ומים.
לדמיין, ולפנטז ולהעמיד פנים. לטוות הרחק מכולם את הסיפורים שלי.
שם עמוק בחושך, במעבי הדמיון, בקדרה המופלאה של המוח, ברחם השכלית, נוצרים עולמות, נוצרים חיים. שם הם גדלים, לובשים צורה, מתמלאים רעיונות ומתפתחים.
ובזמן הנכון, כשהם גדולים מספיק וחזקים מספיק להתמודד עם האור והדיו, הם ייוולדו אל הנייר, ומלאכת הכתיבה הפיזית תתחיל.
30 ימים של כתיבה
זה כבר זמן מה שאני רוצה להעלות לפה סוג של אתגר כתיבה או מדריך כתיבה קטן.
מחברת תרגילים שתעזור לכם להתחיל לכתוב. שתעזור לכם לנוע מ-'אולי אתחיל לכתוב…' ל-'יאללה כותבים'.
ונראה לי שהיום הזה, תחילתו של חודש ותחילתה של שנה חדשה יכולים להיות מעולים.
מתחילים לכתוב
אני יודעת כמה זה קשה להתחיל לכתוב משהו.
להיות מול הדף הלבן כשבראש יש מלא מחשבות, המון רעיונות שגולשים מאחד לשני. ואולי שום דבר לא נראה טוב מספיק או מעניין מספיק. ואולי בכלל אנחנו קפואים, מנותקים, המומים מהכל ולא מרגישים כלום.
שלא לדבר על כל הפחדים, החששות ואמונות שיש לנו לגבי עצמנו ולגבי כתיבה, ואיך כדאי לכתוב, ומה אני צריכה להיות כדי להרשות לעצמי לכתוב, או האם זה לא משהו שאנשים צעירים / מבוגרים / אינטלקטואלים /פנטזיונרים … עושים?
לכן יצרתי את מחברת התרגילים הזו.
מה יש ב"30 ימים של כתיבה"
במחברת המוכנה להדפסה ולכתיבה יש 30 נושאי כתיבה.
נושא אחד לכל יום.
כל נושא כתוב בראש העמוד ומתחתיו שורות ריקות.
אתם יכולים להדפיס את החוברת על שני הצדדים של הדף או כדפים נפרדים, יכולים לשדך (להכליב) את הדפים, לחורר ולקשור בחוט או להשאיר אותם כך. אתם גם יכולים לכתוב במחברת הכתיבה שלכם. פשוט עשו מה שהכי נוח לכם.
איך עושים 30 ימים של כתיבה?
כל יום פותחים את המחברת, קוראים את הנושא היומי, לוקחים עט, ומתחילם לכתוב עליו.
כותבים במשך 10 דקות.
מפסיקים אחרי 10 דקות. אם רוצים להמשיך ממשיכים אבל חשוב לשים לב מתי האנרגיה של הכתיבה והנושא נגמרת ואז משחררים.
על מה כותבים ב-30 ימים של כתיבה?
הנושא של החוברת הוא אנחנו.
אנחנו הולכים לכתוב על עצמנו.
זהו נושא הכתיבה הכי מעניין, והכי מרתק ביקום. זה שלעולם לא מסתיימים החומרים עליו. המקור של כל הסיפורים האחרים שלנו, המעיין הפנימי. ללא צורך בחיבור לאינטרנט או חשמל.
אנחנו מתחילים בתרגיל הכי פשוט ובסיסי, עשר דקות של כתיבה על מי אנחנו. פשוט מספרים על עצמנו. גיל, גובה, מצב משפחתי, מצב תעסוקתי, מצב נפשי, מצב רוחני, איפה נולדנו, איפה אנחנו גרים, שגרת היום וכו'. כל מה שאתם יודעים על עצמכם.
בהמשך תגלו תרגילים פשוטים יותר ופשוטים פחות. לפעמים נצלול פנימה, לפעמים נלך על פני השטח. כמו בחיים.
אם אתם חוששים שתשתעממו מעצמכם או שתגלו דברים נוראים על עצמכם ובכן… יש סיכוי שזה יקרה.
גם אני לפעמים חושבת 'אוי לא, רק לא לכתוב שוב על הרגע המכונן בילדות שלי' (אל תדאגו, אני לא הולכת לבקש ממכם לכתוב על זה). או מתמלאת אימה כשאני צריכה לכתוב על "מה אני אוהבת בעצמי".
אין לי עצות מבריקות לחששות האלה. רק אומר שמשחקיות וסקרנות עוזרות בעניין השעמום. ואומץ, אהבה וחמלה בעניין הדברים שנגלה על עצמנו.
מה הכללים של 30 ימים של כתיבה?
פרטתי את העצות שיעזרו לכם לכתוב במשך 30 ימים בחוברת. אז הנה הן בקצרה:
שימו לב להתנגדות. אם בהתחלה נורא רציתם לכתוב ואילו עכשיו נפערה לכם תהום בבטן או שהתמלאתם כעס או עייפות אין סופית, זו התנגדות. הכוח האדיר בעולם שכל תפקידו הוא להשאיר אותנו בדיוק איפה שאנחנו. להשאיר אותנו לכודים, כבולים, מבוהלים, משותקים בלי יכולת לזוז ולהתקדם התרומם נגדנו.
פעולת הנגד להתנגדות לכתיבה היא כתיבה.
קחו את העט, קחו את המחברת וכתבו.
פנו לכם מרחב שקט ועשר דקות לכתיבה כל יום.
כתבו מה שעולה. אין נכון ולא נכון. אין חשוב ולא חשוב. אין צריך ולא צריך. מה שעולה הוא מה שנכון, מה שחשוב ומה שצריך לעלות.
התעלמו מטעויות כתיב דקדוק ותחביר. העבירו קו על טעות והמשיכו הלאה.
מה שאתם כותבים נשאר שלכם. אף אחד לא צריך לקרוא את מה שאתם כותבים. אנחנו לא כותבים פה סיפורים לאחרים. אנחנו כותבים פה על עצמנו לעצמנו.
בואו בסקרנות, בתמימות, עם ידיעה שאתם הולכים ליהנות. כמו ילדים. התרגילים במחברת הם משחק. הם גילוי הארצות הנסתרות שבתוכנו. בחלקן יש מפלצות בחלקן יש פיות. צחקו, תבכו, תשתטו, והיו כנים ואמיצים.
מתחילים
התקווה שלי היא שהמחברת הזו תהיה דרך להתחבר אל עצמכם ואל הכתיבה עם משחקים קצרים, חקרניים ומהנים. שהיא אולי תעזור לכם לגלות משהו שלא ידעתם או להאיר משהו שהיה לא מובן. ושהיא אולי תעזור לעבור את התקופה המוזרה הזו שבה אנחנו נמצאים.
בא לכם לשחק?
כתבו לי את המייל שלכם ואשלח לכם את המחברת.
כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן
חנוכה הוא אחד החגים האהובים עליי.
אולי נכון יותר לומר שהדלקת חנוכיה היא אחת הדרכים הכי מהנות ומשמעותיות בשבילי לחגוג חג כלשהו.
חנוכה הוא חג של אור. הוא חג שמסמל ביהדות את ניצחון המעט על ההרבה, הקטנים על הגדולים, המדוכאים על העריצים.
כמו חגים נוספים בדתות השונות, חנוכה נחגג בזמן בשנה שבו החושך הוא הרחב והעמוק ביותר באזורינו. יש פשוט יותר שעות חושך משעות אור, ואם הימים גשומים ומעוננים תחושת החושך אף מתעצמת.
בזמנים הקדומים יותר, לפני החשמל ואורות הרחוב, לפני המדע וההיגיון, החושך היה סימן לסוף העולם. הסוף שמגיע כאשר החושך גובר על האור ומכסה את החיים. בימים ההם אבותינו ואימותינו נהגו להדליק אש ומדורות ולחגוג את האור, אולי כדי לעזור לו לחזור ולהתעצם.
זה כמובן עבד. התרחש היפוך בין הצדדים. האור הלך וגדל בעולם, והשתלטות החושך נהדפה.
אפשר לתהות כיצד כמה משפחות בכפר נידח באירופה הרחוקה חשבו שעם מספר מדורות הם יכולים לעמוד מול כוחות אדירים ואף לשנות את מסלולם.
אבל הם יכלו, כי הם לא היו לבד.
אור קטן
זו לא הייתה רק מדורה אחת בכפר נידח אחד. אלה היו מדורות בכל כפר בכל רחביי החלק הצפוני של הכדור שלנו. מדורה הצטרפה למדורה שהצטרפה למדורה וביחד הם יצרו אור גדול שיכול היה לחושך.
בדיוק כמו שבחנוכיה אנחנו מתחילים עם נר אחד, ובכל יום מצרפים אליו נר נוסף. לא שוכחים את הנר שהדלקנו יום לפני אלה סופרים אותו ומוסיפים לו נר נוסף. כך גם פעולות קטנות של אור בחיינו מצטברות ומצליחות להדוף את החושך.
אולי בהתחלה הן נראות קטנות וחסרות משמעות מול האפלה הגדולה, מול הלחצים המופעלים עלינו מכל הכיוונים, מול החששות והדאגות וכובד החיים והאחריות. אבל אור קטן ועוד אור קטן ועוד אור קטן מצטברים ללהבה גדולה.
דפי הבוקר שאני כותבת, רק שלושה בכל יום, מצטברים ל-90 עמודים בחודש, ולמעל מאלף עמודים בשנה!
חמישה דברים יומיים שאני מודה עליהם, הם רק חמישה דברים קטנים מול עשרות אחרים, אבל הם 150 דברים טובים שאני מודה עליהם בחודש! כמעט אלפיים דברים בשנה!
מדיטציה יומית, או יוגה שלוש פעמיים בשבוע, או טיול שבועי בטבע, או ספר בחודש אולי נראים קטנים מול מרחבי הזמן, אבל הזמן מתגמד מול 52 טיולים בשנה או 12 סיפורים חדשים שקראנו.
אור איתן
זה מה שהחנוכיה מסמלת עבורי. האור שמצטבר ומתגבר.
מתחילים עם נר אחד, ומוסיפים לו עוד נר ועוד נר. מתחילים עם פעולה אחת, מעשה אחד, ומוסיפים לו אחד נוסף ועוד אחד. כך גם מתחילים עם אדם אחד ומוסיפים לו אחד נוסף ועוד אחד, ואז אנחנו כבר לא לבד. אנחנו שניים, שלושה, שמונה. זו כבר עוצמה.
עוצמה שנראית למרחקים גדולים יותר ויותר. עוצמה שיכולה להדליק את הנר הראשון באחרים.
בימים האלה של לילות חשוכים וארוכים שמתבטאים לפעמים גם בחושך בתוכי ובחושך החברתי, הכלכלי והאנושי המאיים לבלוע אותי, הנרות הקטנים שאני מדליקה בתוכי, מעשיי האור שלי, הופכים להיות חשובים עוד יותר.
הם מאירים ומחממים אותי. הם מחייכים אליי עליזים וצבעוניים. הם עוזרים לי להמשיך ללכת בדרך למרות שהיא חשוכה ואינני רואה לאן אני הולכת. והם מזכירים לי שיום אחד, כמו שכבר קורה מאות אלפי שנים, יתרחש היפוך והאור יעלה ויתחזק מול החושך.
כל אחד, כל מעשה, כל פעולה הם אומנם אור קטן, אבל כולנו ביחד עולים ביחד ללהבה גדולה ואיתנה.
אילו נרות אתם מדליקים בחייכם? מה הם מעשי האור הקטנים שאתם עושים שמצטברים ללהבה גדולה?
סיפור בשש מילים
נתקלתי במשחק הזה לא מזמן.
בהתחלה הייתי חשדנית כלפיו. בעיקר לגבי רמת ההנאה שהוא יביא לי, אבל גם לגבי האפשרות שבכלל אוכל לכתוב סיפור בשש מילים.
כמובן שחיפשתי קצת באינטרנט וקראתי סיפורי שש מילים שאחרים כתבו, ובסופו של דבר, וללא הרבה ציפייה החלטתי לנסות.
אמרתי לעצמי שאכתוב סיפור אחד. אנסה.
אז כתבתי "כבר שבוע יורד גשם, ובחוץ דממה."
אהמ, אוקיי, אני יכולה לעשות את זה. בואי ננסה עוד אחד.
ואז כתבתי "תיק-תוק, תיק-תוק, הדם נזל,"
זה דווקא נחמד, המשחק הזה, בא לי עוד אחד,
אז כתבתי "שלושה נשרים דאו בשמיים, הסימן ניתן,"
אוקיי, כמות, לא איכות,
אז כתבתי "ריח עוגת תפוחים, ריחו של המוות,"
וזהו, נתפסתי.
ישבתי מעל ארבעים דקות ורק כתבתי.
הסתכלתי מסביבי, הקשבתי לקולות, הבטתי בחפצים, נזכרתי ברגשות וכתבתי. לפעמים משפטים זרמו לפעמים הם נתקעו. לפעמים הם היו סתמיים, לפעמים יותר טובים.
המסקנה: איזה כיף מצאתי משחק כתיבה חדש ומהנה!
מאיפה המשחק התחיל?
מתברר שהמצאת המשחק מיוחסת לארנסט המינגויי, שהתערב עם חבריו שיוכל לכתוב סיפור בשש מילים. שש המילים שלו היו "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו," ("For sale: baby shoes, never worn,"). הוא כמובן זכה בהתערבות.
היום יש אפילו ז'אנר שלם של כתיבה כזו. לפי הוויקיפדיה היא נקראת "כתיבת בזק", ויש אפילו סופרים שהוציאו ספרים שלמים עם סיפורים קצרים בסגנון הזה.
אז מה אתם אומרים? בא לכם לשחק?
ככה משחקים:
- נכנסים לאינטרנט ומחפשים השראה. מחפשים "six word stories" (אפשר גם בעברית אם כי אני לא מצאתי הרבה דוגמאות בעברית)
- לוקחים את מחברת הכתיבה
- כותבים סיפור אחד בשש מילים
- אם מרגישים דגדוג קל של סקרנות או הנאה ממשיכים
- כותבים עשר דקות
שש מילים הן הרבה ומעט גם יחד. צריך לברור אותן. למצוא את השילוב שיוכל לבטא את מה שאנחנו רוצים בצורה הטובה ביותר.
כתבו מה שיוצא. יהיו סיפורים טובים יותר, ויהיו סיפורים טובים פחות. חלקם יהיו מעט סתמיים, חלקם יהיו חדים ומדויקים. לכו על כמות ולא על איכות.
פשוט כתבו.
שתפו את הסיפורים שלכם, או איך היה לכם התרגיל בתגובות.
פטרסון (סרט) – ג'ים ג'ארמוש
פטרסון הוא סרט שעושה לי טוב בראש ובלב.
אין הרבה סרטים שגורמים לי להרגיש כך, נוכחת ורגועה. סרטים שמשקיטים את המחשבות שלי ואת ההתרוצצות שלהן. שמחזירים אותי פנימה אל האני הפשוטה שאני, אל השקט, ואל החיים.
'פטרסון' נכתב ובוים על ידי ג'ים ג'ארמוש, והוא מראה לנו שבוע בחייו של בחור בשם פטרסון.
פטרסון הוא יוצא צבא שעובד כנהג אוטובוס בעיר פטרסון. הוא גר עם אהובתו ועם כלב הבולדוג שלה בבית רגיל. קם כל בוקר לעבודה, נוהג כל יום בקו 23, בודק את תיבת המכתבים כשהוא חוזר הביתה, מוציא את הכלב כל ערב לטיול ונכנס לפאב לבירה.
החיים שלו שיגרתים, עם מקצב כל-כך קבוע שהוא קם באותו זמן בכל בוקר ללא שעון מעורר. לכאורה אפשר היה לראות בהם חיים משעממים, אבל פטרסון גם כותב שירה. והשירה היא זו שהופכת את חייו מרצף של פעולות שחוזרות על עצמן לחיים עם מרחבים.
פטרסון כותב את השירה תוך כדי היום יום שלו. בדקות שהוא יושב ליד ההגה לפני שהוא מתחיל את הסבב שלו, או בהפסקת הצהריים מול המפלים או אחר הצהריים בפינה שלו במרתף.
אומנם הכתיבה עצמה היא חלק קטן מהזמן שלו, אבל היא כל הזמן שם בתוכו.
הוא מחבר משפטים בראשו תוך כדי הליכה, הוא מביט ומתבונן סביבו. הוא שם לב לדברים, לתאומים, לקופסת הגפרורים, למשחקי האור והצל, לקצף בכוס הבירה שלו. הוא חי אותה ביום יום שלו.
תשומת הלב, ההתבוננות, ההקשבה לעולם שסביבו, יוצרות את השירה שלו ונותנות רובד נוסף לחייו. היצירה שלו מרחיבה את עולמו.
זה מה שכל-כך אהבתי והדהד לי בסרט, היצירה כמעשה יום יומי. התמלאות החיים מהתבוננות בהם ומתשומת לב. לא משנה כמה שגרה יש בהם, יש בהם גם עניין, יופי, דברים חדשים ומפתיעים וסינכרוניות מופלאה.
הלל לאומנים חובבים
פטרסון הוא סרט הלל לאומנים חובבים.
להכנסת האומנות לחיינו תוך כדי תנועה ותוך כדי החיים.
אהובתו של פטרסון, לורה, היא הדוגמה הבולטת לכך. היא מציירת על בדים, על הקירות, על וילונות. היא אופה קאפקייקס עם קישוטים אומנותיים, מציירת פורטרטים של הכלב שלה, קונה גיטרה ולומדת לנגן עליה. מצלמת את עצמה. יוצרת תבשילים חדשים ככה מהראש ללא הוראות.
העולם ואפילו החפצים הפשוטים ביותר הם כלים ליצירה עבורה. הם קנבס להביע עליו ודרכו את עצמה. והכל אפשרי מבחינתה, מבחינת הילדה האומנית, המוזה שהיא. להפוך להיות זמרת קאנטרי או להקים אימפריה של קאפקייקס. לצייר על בגדים או להכין פשטידה מגבינת צ'דר ומכרוב ניצנים.
זו התבוננות מאוד נדיבה וטובת לב על העולם. התבוננות של אומן. הכל הוא חומר ליצור ממנו. ללא שיפוט, ללא קביעה מה ראוי ולא ראוי לעשות, מה טוב מספיק ומה לא.
זו התבוננות מתוך ידיעה שכולנו אומנים. ואני לא צריכה להיות אומנית מקצועית כדי לקשט לעצמי את החיים. כדי לכתוב את השירה שלי, ליצור את הבית המיוחד שלי, ללמוד דברים חדשים שמרוממים את נפשי.
האומנות נמצאת בכל מקום סביבי, היא בתוכי. ואני לא צריכה לשנות כלום, לא את הסביבה ולא את עצמי. היצירה היא חלק מהחיים.
פטרסון הוא סרט יפיפה, אנושי ומחמם. ואני ממש יכולה להרגיש את האהבה נובעת ממנו ומקיפה אותו. האהבה של לורה ופטרסון, האהבה לשירה, האהבה לעיר פטרסון, האהבה לאנשים, האהבה ליצירה, האהבה לחיים.
האם ראיתם את הסרט? מה הוא העלה בכם? מה הכי אהבתם בו? האם יש סרטים אחרים שמעלים אתכם ומחברים אתכם לעצמכם? כתבו לי.
הגנו על עצמכם. מצאו מה משמח אתכם ושומר אתכם מונעים ויצירתיים – א"ל קנדי
זו תזכורת קטנה לכך שהיצירה שלנו חשובה. וככזו עלינו להגן עליה, להגן על עצמנו מפני כל מה שאנחנו מאמינים שהוא חשוב יותר מאיתנו.
אני מרגישה שזה לא פשוט לי לעשות את זה בעולם שלנו. בחברה שבה למדתי להיות צייתנית, ללכת לפי הנורמות, לשים את הצרכים של אחרים, של המשפחה, של החברה, של המדינה לפני הצרכים שלי.
חברה שבה למדתי שיש רק מספר דברים חשובים באמת בעולם הזה, והם כסף, מעמד ולהיות נורמטיבית וטובה. כל השאר מיועד למשחקים, לילדים ולפנטזיות.
אני לא ידעתי איך לשמור על עצמי. לא לימדו אותי את זה. תמיד יש משהו חשוב יותר, דחוף יותר, חיוני יותר מאשר היצירה שלי. עד היום אני מוצאת את עצמי שמה אותה בצד. לא מדשנת את האדמה שממנה היא צומחת. לא ממלאת את הבאר, לא יוצאת לבילוי אומן, לא עושה משחקי כתיבה, לא מקדישה מספיק זמן לחלומות בהקיץ.
ואז בימים שבהם אני לא כותבת ויוצרת, אני עצבנית יותר. פחות רגועה. אם כל היום זה רק עבודה, משימות וחובה, בערב אני הופכת להיות גוש עצבני שכולו חידודים. אין לי סבלנות לכלום, אני חסרת מנוחה וכועסת, נושפת עשן ויורקת מרירות.
אבל אם הגעתי לנייר באותו היום, עצם העשייה שלי, עצם זה שהבאתי לעולם משהו שלא היה בו קודם משמחת אותי. מאזנת אותי, מחזירה אותי לעצמי. ובמצב זה אני רגועה יותר, שלווה יותר, פתוחה יותר. ואם לי טוב יותר אז גם לאנשים שסביבי יהיה טוב יותר. ואז לאנשים שסביבם יהיה טוב יותר, ולאלה שסביבם יהיה טוב יותר. זה הרי מתפשט כמו אדוות במים.
והיצירה הזו לא יכולה להתרחש ללא כל ההרגלים הקטנים ששומרים עלי. הרגלים שממלאים אותי וגם מאפשרים לי להתנקות ולשחרר. הרגלים שמדשנים אותי במראות, בקולות, בריחות, בצלילים וברגשות, וגם נותנים לי אפשרות ליצור מהם משהו חדש.
אלה הרגלים שאני עושה כל יום כמו דפי בוקר ומדיטציה. הרגלים שאני משתדלת לעשות כמה פעמים בשבוע כמו הליכה, להקשיב למוזיקה, לרקוד, לחלום בהקיץ, או כאלה שמגיעים פעם בכמה זמן כמו טיולים בטבע, שיטוט בחנויות מיוחדות, אפיה של עוגיות, שקיעות בים, שרבוטים במחברת…
אבל אני לומדת.
לומדת לשמור על עצמי. לומדת להגן על הכתיבה ועל היצירה שלי מפני עצמי ומפני אחרים. לומדת להבין שהיא חשובה וחיונית. לומדת למצוא את מה שמשמח אותי ושומר אותי מונעת ויצירתית, ואיך לשלב את כל הדברים האלה בחיי.
מה משמח אתכם? מה שומר אתכם מונעים? מה עוזר לכם להיות יצירתיים? מה עוזר לכם ליצור? מוזמנים לכתוב ולהגיב.
סתיו – 50 דברים
שבוע שעבר התחלתי להרגיש שסוף סוף הסתיו הגיע.
רשמית הוא כבר פה מה-22 בספטמבר אבל עד עכשיו היה רק חם, וחם, וחם מאוד. שום קשר לסתיו כמו שרואים בסרטים, רומנטי או עגמומי. כי בכל זאת, אנחנו בארץ ישראל.
ואז כמעט ביום אחד הכל התהפך, ומגופיות ומכנסיים קצרים עברתי למכנס ארוך, לעליונית ולגרביים! איזה אושר. פה כבר קריר בבוקר, והרוח הצפונית מביאה את ריח הרפתות מהכפר ליד. יש שקיעות צבועות בנאון ורוד, והכרבולית סוף סוף עוטפת אותי מפני הקרירות של הערב ולא מפני הקור של המזגן.
זהו השיא של הסתיו, וזו הזדמנות נפלאה לכתוב את כל השינויים האלה, לשים לב אליהם. לריחות, לצבעים, לקולות, לרגשות.
לשים לב למדרגות לבית שמכוסות עלי שלכת יבשים ופריכים. לשים לב שהשמש נעה עתה במסלול נמוך יותר, ואפשר להיות בחוץ בצהריים בלי להתעלף מחום. לשים לב שפתאום בא לי תה עם חלב ועוגיות מכונה, ושהיום נגמר לי באמצע כי הזיזו את השעון ואני לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי בחושך המוקדם הזה. לשים לב שאני כבר לא יכולה ללכת יחפה כל הזמן ולשתות מים קרים, ושאפשר להשאיר חלונות פתוחים כל היום. לשים לב לקריאות, לצווחות ולציוצים חדשים של ציפורים נודדות שממלאות את השמיים, ולהשתדל לא לדרוך על חלזונות שהתעוררו.
רוצים לשחק?
ככה משחקים:
- לוקחים דף שורות
- ממספרים את השורות מ-1 עד 50
- כותבים 50 דברים שקשורים לסתיו, שמזכירים לכם סתיו או שמסמלים עבורכם את הסתיו.
הסתכלו מה קורה ומשתנה סביבכם, מה משתנה בכם. שימו לב לצבעים, לאור, לריחות, למרקמים, לרגשות, למחשבות. האם בא לכם פתאום מרק עדשים? או לראות סרטים אירופאים? או לטייל ביער או לפרוש את השטיח בסלון?
אינכם חייבים להשלים את הרשימה ביום אחד. תנו לעצמכם את האפשרות להתבונן, לשים לב ולמצוא את הדברים שמהדהדים בכם.
מה הדבר שהכי הפתיע אתכם בנוגע לסתיו? למה הכי התגעגעתם? מוזמנים לכתוב לי ולשתף.
שמות ומילים מדויקות
מילים הן אבני הבניה שלנו ככותבים. הן אלה שמרכיבות את הסיפור. הן בוראות את העולם ומקימות אותו לחיים.
זו יכולה להיות בניה שטחית ורדודה, סטנדרטית, בניה של קבלן. וזו יכולה להיות בניה עם יסודות עמוקים ורחבים, עם פרטים וקישוטים. בניה של אומן.
מילים הרי אינן באות נקיות וסטריליות. הן לא אטומים שיכולים להפוך להיות כל דבר, אלא יותר יסודות שאיתם מרכיבים חומרים.
מילים באות עם הקשר תרבותי, חברתי ואישי. כל מילה מגיעה עם משמעויות רחבות ועמוקות יותר מאשר הפירוש המילוני שלהן. ולכן עם כל מילה שאנחנו מניחים מתווסף עולם שלם של משמעויות.
למשל תראו את ההבדל בין פרח לבין ורד.
כשאנחנו כותבים 'היא קיבלה זר פרחים מהחבר שלה' – אנחנו יכולים לחשוב שזה נחמד מצד החבר, אבל אם היינו יודעים איזה זר פרחים הוא הביא לה, היינו יכולים להבין את המשמעות מאחורי המחווה הזו. האם הוא הביא לה זר מעוצב ומיוחד שעולה כמה מאות שקלים? או זר כזה שעוצרים בדרך וקונים? ואולי הוא בכלל קטף פרחי בר? או הביא לה את הפרחים שהיא לא סובלת?
לעומת זאת 'היא קיבלה זר ורדים מהחבר שלה' – הרבה יותר ברור. ורדים אינם סתם פרחים. ורדים באים עם משמעויות תרבותיות וחברתיות ולרוב מסמלים אהבה. אם רוצים להעמיק אף יותר אפשר להוסיף צבע לורדים. אם החבר הביא לה זר ורדים אדומים יש פה אהבה, תשוקה ואולי מערכת יחסים רצינית. אם הוא הביא לה ורדים ורודים זה מתוק ותמים, והם בטח בתחילת היחסים שלהם. אם הוא הביא לא ורדים צהובים זה סימן אזהרה. ורדים צהובים מסמלים ידידות, האם זה אומר שהוא רוצה להיפרד ממנה?
לצמצם ולהרחיב
שימוש במילה המדויקת אומנם חותך את כל שאר האפשרויות, וכמו מצמצם את המרחב, משאיר אותנו עם אפשרות אחת בלבד. אבל הצמצום אינו דבר רע כי האפשרות הופכת ברורה, גלויה, חדה. היא מוארת. היא לפנינו. אנחנו רואים, שומעים, מריחים, חשים בה. בעצם עולמות שלמים נפתחים לפנינו.
בספרה "עצם הכתיבה" נטלי גולדברג אומרת לנו "לתת לדברים את הכבוד בשמם", וכי השם של האדם, הצמח והחפץ לוקח אותנו ישירות אל הוויתו. עצם סתמי גם נותן תחושה סתמית. אבל השם פותח בפנינו עולם שלם. הוא מקרב אותנו, מחבר אותנו לאותו אדם, לחוויה, למהות של מה שקרה.
כשאנחנו יודעים את שמות הדברים אנחנו כבר לא מסתובבים בתוך עולם זר ומנוכר, מלא ערפל ואי בהירות, אלא בעולם ידידותי.
בשנים האחרונות, אני לומדת את שמות הפרחים, השיחים והעצים בטבע הארץ-ישראלי. ידיעת השמות הופכת כל טיול לסוג של מפגש משמח עם חברים ותיקים, ולתחושה שאני בטוחה ומוגנת, אני יודעת מי השכנים שסביבי.
שמות ומילים מפזרים את הערפל והם כמו הסימון במפה שאומר "אתם נמצאים כאן". הם מראים לנו את מקומנו במרחב הפיזי והרגשי.
להבהיר ולהבין
כשאנחנו ברורים עם המילים שלנו גם המחשבות שלנו מתבהרות. הופכות להיות חדות יותר. מרוכזות יותר. העוצמה שלהן גדלה וכך קל לנו להבין, ואז קל לנו יותר לדעת איך להמשיך.
אתמול אני לא כעסתי על מה שהיא אמרה לי, אני זעמתי על כך, והרגשתי את הרטטים עולים בי כמו חשמל.
לא בא לי סתם שוקולד, בא לי קראנץ' שוקולד רך ועסיסי עם פירורים ורוטב סוכר כמו שמכרו פעם במאפיה מתחת לבית.
ומכל השלוש דווקא השפלרה מתה. היא נראתה לי הכי חזקה, פתוחה ושמחה, אבל דווקא היא נרקבה למרות כל מה שניסיתי.
המילה המדויקת
לא תמיד אנחנו יודעים את שמות הדברים. ואם אנחנו בתוך הכתיבה אנחנו לא תמיד חושבים שהדקוּת הזו חשובה. אבל היא חשובה.
כשאני כותבת ולא מצליחה למצוא את המילה המדויקת של צמח או תנועה או צבע או בגד או לא יודעת מה, אני יכולה לעצור את הכתיבה ולא להמשיך עד שמצאתי את המילה המתאימה. זה אולי לא הדבר הכי נכון לעשות, לעצור את שטף הכתיבה, אבל בגלל שהמילה המדויקת מאירה את ההמשך וקובעת לאיזו דרך נפנה, אני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך עד שהיא תתיישב במקומה, תאזן את המשפט ותוביל אותו הלאה.
איך מוצאים את המילה המדויקת? מחפשים אותה.
שואלים את השכנה אם היא יודעת מה זה השיח המטורף שפתאום גדל לנו בגינה, וכשהימים חמים במיוחד תרמילי הזרעים שלו מתפצחים ומעיפים את הזרעים לכל כיוון. או את אבא שלנו איך קראו למאכל של העלים המבושלים שסבתא הייתה מכינה בכל ראש השנה. או שפותחים תזאורוס ומוצאים אילו עוד רגשות דומים לאהבה כי זה לא בטוח מה שאנחנו מרגישים. או מחפשים באינטרנט, או מצלצלים לחבר או שואלים מומחית בנושא. אנשים אוהבים ששואלים אותם שאלות, ובמיוחד אוהבים לענות ולהראות את הידע שלהם.
אז חפשו את השם, מצאו את המילה המדויקת. הוסיפו לסיפורים שלכם, צבעים, ריחות וטעמים. תנו להם ממדים נוספים, עומקים ומרחבים והמשיכו לכתוב.
איזו מילה הייתה חסרה לכם לאחרונה? האם חוויתם את העוצמה של נתינת שם למשהו, למישהו? מוזמנים לכתוב לי בתגובות.
שאלות הן המפתחות הגורמים לדלתות הסודיות של הנפש להיפתח – קלאריסה פינקולה אסטס
למה?
למה אסור לפתוח את הדלת הזו?
מה יש מאחוריה?
אם אפתח אותה מה אמצא שם?
לאן הגילוי הזה יוביל אותי?
איפה אהיה אחריו?
לדלתות יש חשיבות רבה באגדות, בסיפורים ובסרטים. הדלת משמשת כמעבר מהעולם הזה אל עולם אחר. מהמצב שבו אנחנו נמצאים אל מצב חדש. מאפשרות אחת לאפשרות אחרת. מילדות אל בגרות. מאי ידיעה לידיעה. מחוסר הבנה אל הבנה.
הדלת החיצונית מסמלת דלת פנימית הקיימת בתוכנו. דלת שעד עתה לא העזנו לפתוח. דלת שרק בפתיחתה נוכל לנוע קדימה. שרק בפתיחה נוכל להתקדם עם המסע שלנו. הדלת הסגורה עוצרת אותנו, משאירה אותנו עומדים תקועים במסדרון של חיינו.
ואיך פתוחים דלת? עם מפתח.
ומה המפתח לפתוח דלת פנימית בתוכנו? שאילת שאלה.
זו הפעולה של הכנסת המפתח לחור המנעול.
כל שאילת שאלה פותחת דלת. כל דלת שנפתחת מובילה אותנו פנימה אל חדר נוסף, ואל הדלת שבסופו.
אבל לא כל מפתח יפתח כל דלת. עלינו למצוא את המפתח הנכון בצרור השאלות שלנו, עלינו לשאול את השאלה הנכונה, כדי שהדלת תוכל להיפתח.
אולי השאלה היא לא בגלל איזו סיבה אלא לשם איזו תכלית? אולי השאלה היא לא למה הוא אלא למה אני? אולי השאלה היא לא מתי זה יקרה אלא איך אני גורמת לזה לקרות?
כשאנחנו שואלים שאלה, המוח שלנו מתחיל לחפש לנו תשובה. זו פעולה אוטומטית שלו, אינסטינקטיבית. המוח שלנו מתוכנן לתת לנו תשובות.
בהתחלה המוח יחפש את התשובות לשאלה במוכר לנו, במהיר, בידע הנגיש, במה שאנחנו כבר יודעים.
אבל אם התשובה אינה מספקת או שהוא לא מצא את התשובה, המוח הנאמן שלנו יתחיל לחפש את התשובה במקומות אחרים.
הוא יתחיל לנוע רחוק יותר ועמוק יותר כדי למצוא אותה. הוא יתחיל לחפש במקומות פנימיים יותר, מודעים פחות. מקומות שאנחנו לא מרבים להיכנס אליהם. הוא יתחיל לפתוח דלתות שיש סיכוי לא רע שמאחוריהן מסתתרות רוחות רפאים, מפלצות מפחידות ותהומות עמוקות.
זה אולי נשמע מוזר להיות מוכנים לפתוח דלתות שמאחוריהן נמצאות מפלצות. זה אך הגיוני לשמור עליהן סגורות. אבל אם מצאנו מפתח, סימן שאנחנו צריכים לפתוח את הדלת שלו, שהגיע הזמן לכך. מפתח הוא סמל לבגרות, ליכולת. לילדים אין מפתחות. למבוגרים יש.
כך שאם יש לנו מפתח, אם יש לנו שאלה, סימן שאנחנו מספיק בוגרים ומספיק יכולים לפתוח את הדלת שלה ולגלות מה נמצא אחריה. סימן שהגיע הזמן שלנו לצמוח, לגדול ולהתרחב. למצוא ידע חדש שיוביל אותנו קדימה.
ואם זה מפחיד מדי לשאול שאלות בקול רם, או שהתשובות מתבלגנות בראש, אין מה לדאוג, הכתיבה נמצאת שם בשבילנו. אפשר להתחיל לכתוב את השאלה על הנייר, ולתת לתשובות לצאת בעקבותיה. הדברים לפעמים פחות מפחידים כשהם על הנייר, כשהם לא בתוכנו משתוללים או צועקים בקולי קולות. הנייר תוחם אותם לגבולותיו, מחזיק אותם בתוכו.
אם עולה בתוכנו שאלה, סימן שהגיע הזמן לשאול אותה. סימן שהידע נבט, והגיע הזמן שלנו לדעת.
מה השאלות שעולות בכם? איזה מפתח אתם אוחזים בידכם? איזה ידע ממתין לכם מאחורי הדלת?
מוזמנים לשתף, להגיב, ולשאול שאלות.
שלוש נקודות מבט
זה תמיד מעניין לראות מה הצד השני חושב. איך מישהו אחר רואה את הסיטואציה לגמרי אחרת. שם לב לדברים אחרים.
לפעמים אנחנו נתקעים בראש שלנו, בצורה שבה אנחנו מפרשים את העולם. רואים אותו רק דרך הערכים, הרצונות והסיפורים שלנו ולא חושבים שאולי יש אפשרות אחרת.
זה שאנחנו כועסים כי יש סגר לא אומר שכולם כועסים גם כן, יש כאלה שאפילו שמחים שכולם סגורים בבתים. זה שאנחנו משועממים מהשיחה בארוחת הערב המשפחתית לא אומר שכולם משועממים ממנה, או רוב הסיכויים שמי שמדבר לא משתעמם. זה שאנחנו מתעצבנים מזה שיש לנו פנצ'ר וצריכים עכשיו להתלכלך ולהזיע כדי להחליף גלגל ואז ללכת לפנצ'רייה. לא אומר שהגלגל המפונצ'ר עצבני גם כן, לא אומר שבעל הפנצ'רייה יתעצבן כשתבואו אליו.
משחק שלוש נקודות מבט הולך לעזור לנו לראות מה האחרים חושבים.
קחו התרחשות שקרתה לכם, או המציאו התרחשות, ואז ספרו אותה מנקודת מבטם של שלושה אנשים, או חיות, או חפצים אחרים.
חתונה – כתבו אותה מנקודות המבט של החתן הנרגש שחיכה ליום הזה כל חייו, של הסבא שחושב שלהתחתן זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לגבר, ושל הרב שמאמין שכל חתונה שהוא עורך מסתיימת במוות של אחד המוזמנים.
ארוחת חג משפחתית – כתבו מנקודת המבט של המארחת שיודעת שאם הארוחה הזו תצליח היא תוכל סוף סוף להיות מוערכת על ידי הגיסות שלה. מנקודת המבט של הנער המתבגר שהלילה הולך להיפגש עם הבחור של חלומותיו ורק רוצה שהארוחה הזו תסתיים, וגם יודע איך לסיים אותה, ומנקודת המבט של בקבוק היין שעובר לאורך ולרחוב השולחן.
פגישה רומנטית – כתבו מנקודת המבט של המוח של הבחורה שיושבת בפאב מול בחור, ואז כתבו מנקודת המבט של הלב שלה ומנקודת המבט של הרחם שלה.
שחקו עם הסצנות, עם המקרים, עם הדמויות, ועם המציאות. הכל אפשרי, כל נקודת מבט יכולה להתקיים, גם זו של אלוהים, גם זו של העלה שנשר. שחקו עם הפכים. אם צד אחד שמח, עשו את הצד השני ממורמר ואת השלישי אדיש.
רוצים לשחק?
ככה משחקים:
- לוקחים את מחברת הכתיבה שלנו
- בוחרים סיטואציה – חופה, צניחה חופשית, לוויה של דג, הסכם שלום, בישול מרק…
- בוחרים שלוש דמויות שלוקחות בה חלק – אנשים, בעלי חיים, חפצים דוממים, רוחות רפאים, הכל אפשרי
- כותבים את הסיטואציה מנקודת המבט של כל דמות
- כותבים עד הסוף
זכרו שלכל דמות יש את האג'נדות שלה. את ניסיון החיים הייחודי לה, את מה שחשוב לה בחיים. רק בגלל שאתם רוצים להכין עוגה, לא אומר שהתנור מוכן לאפות אותה או שהילד שלכם ירצה לאכול אותה.
רק בגלל שזכיתם בפרס לא אומר שהחברה שלכם באמת שמחה בשבילכם, לא אומר שאלת המזל באמת מחייכת אליכם, ולא אומר שהמצפון שלכם נקי.
חפשו את הצד השני והשלישי וכתבו אותם. מצאו את האפשרויות האחרות ולכן איתן. בדקו מה עוד אפשרי ונסו אותו.
אל תשכחו ליהנות.
איך היה לכם התרגיל? על מה כתבתם? הצלחתם לראות צדדים שונים של אותה סיטואציה? אתם מוזמנים לשתף ולהשאיר תגובה.
